פעימות

פרק 1:תחושות

פרק 1:
זזתי. תהיי רגועה אמרתי לעצמי. הלב דפק לא יכולתי יותר. התעוררתי בצרחה . התיישבתי במיטה מנסה להירגע הצמדתי את רגליי צמוד לחזה. אני לא זוכרת מה קרה או אייך אבל אני זוכרת ממתי כל זה בכלל התחיל. לפני שנה בערך יצאנו חבורה של חברים לחוף. דיברנו צחקנו קפצנו מהצוקים ישר למים. ומאז אותו יום הרגשתי את זה. אנרגיה מטורפת, ממכרת הרגשה כאילו מישהו מאחורייך ואתה מרגיש את זה. כהה בדיוק ועד עכשוי. וגם החלומות הופיעו. אולי נכון יותר להגיד סיוטים. מן התמודדות אישית כזאת. אבל ההורים חשבו משנה מקום משנה מזל אז שלחו אותי לאמא שלי מן מקום מוזר כזה בקצה העולם השלישי. עיירה קטנה שנקראת ~דולפנט~. ההורים שלי גרושים. ואבא שלי גם נשואי שוב ופלוס 3 ילדים. לוק בן 9 דון 7 וטום 4 .ועוד אחד בדרך. אני חושבת שדי הכבדתי עליו. גם ילדים ואישה מעצבנת שאוכלת כל דבר ואני חושבת שלא רק בגלל ההריון. הסתכלתי על הנוף שהשתקף לי בחלון. החושך די העניק לו מראה שונה. מרענן כזה. אמצע הלילה! אני חושבת שדי נהייתי למטרד בזמן האחרון. טוב לפחות אמא שלי נזכרה שאני קיימת. ותודה לאבא שלי שזרק אותי לאישה שהיא מעוררת נפשית. או כמו שהוא אומר עם אצבע מאשימה. 'אמא שלך! והיא כבר לא במצב הזה' טוב עוד שנייה אני אהיה במצב הזה. יש לו משפחה. חיים טובים. נראה כאילו הוא די מאושר. ומגיע לו. בעצם לא. את אבא שלי לפחות אני מכירה לא כמו אמא שכבר שהייתי צעירה כולם דיברו איתי על המצב שלה. תודה לכל מי שדאג שאני אדע את זה בגיל 5 .גרתי שנתיים איתם. שנתיים שהיו סיוט. מן ריבים סתומים על צומי מן ריבים שדי ניסו להבהיר לי שאני לא שייכת. רוב החיים שלי גרתי עם דודה שלי בניו יורק. משהו שגיליתי על עצמי אני אוהבת טבע. לפחות זה יש בשפע במקום הזה. למרות הכל כנראה די מצאתי דרך להתחרפן גם אני. אבא אומר שהוא מאמין שהיא כבר בסדר. והיא כל כך יפה. ויופי אבל לא קיבלתי את הגנים שלה על זה אני יכולה לכעוס עלייה. גרתי עם דודה לורן היא אחות של אבא. והיא ממש מדהימה. כשהייתי בגיל 3 אמא התאשפזה הם כבר היו אז גרושים וזה נראה לי היה די טוב לאבא. הוא גדל אותי עד גיל חמש רק שנתיים עוד לפני שהוא בכלל התחתן שוב. ואז גדלתי שלוש שנים עם סבתא מצד אמא . ואז עברתי אל לורן בניו יורק רחוק טיפה. היא הייתה רק בת 19 כשלקחה אותי אלייה ואני הייתי בת 8 גדלתי אצלה 7 שנים ובשנתיים האחרונות עם אבא. אם הוא רק היה יודע כמה פעמים ראיתי את לורן מתמזמזת בסלון עם איזה אחד. בכל זאת אחותו הקטנה. ויותר גרוע הבת שלו! (רק כדי להזכיר לו. לפעמים יש לו נטייה לשכוח.). אבל היא כבר מצאה את אהובה היא כבר נשואה. לא סתם עזבתי את הבית שלה. הספיק לי הימים שג'ון היה בא אלייה. בעלה העכשווי. אבל אני מתה על לורן ובילנו הרבה ביחד. ואני גם מתה על ג'ון הוא מזה מצחיק וחמוד והוא נראה לי היחידי שאסבול אותה. אבל לא היה לי נעים להיות תקועה בין שניהם. כאילו הם צוחקים ביחד ואחד מהם צריך להסביר לי את הבדיחה! כאילו באמת?. הגשם הקיש על החלון. הנחתי את מצחי על החלון מרגישה את הקור הנעים ומסתכלת על הגשם."אמאללה.! " צרחתי. עפה אחורה. ראיתי שם מישהו. אני יודעת! הוא הסתכל עליי ממש עליי והוא נראה לי מוכר מאוד. אבל אייך? ואז הוא פשוט נעלם במהירות מטורפת. ואז... ואז הוא פשוט הופיע מולי בחלון. ושוב אייך? אני בקומה השנייה! איין מצב שהוא טיפס עד לפה תוך שניות. אולי דיימיינתי את זה? התקרבתי לאט לחלון. נאנחתי כשלא ראיתי אותו. הלב שלי שפעם בצורה מטורפת התחיל לחזור לדפיקות הנורמלאיות שלו. העיניים שלו. הן מוכרות לי. אני בטוחה בזה. אייך? אמאלה המקום הזה לא עושה לי טוב. הסתכלתי בחלון היה שם משהו. פתחתי את החלון לוקחת מאדן החלון את הדף שלא היה שם מקודם. מהחלון נפתחה הגישה לרוח שהשתוללה שם. והיא עטפה אותי מקררת את גופי הנוקשה. אבל סגרתי את החלון מפחדת ממה שאני לא יודעת מה קרה לפני שתי דקות. פתחתי את הדף המקופל. שהיה מהיומן שלי. הדף נתלש מהיומן שלי!ומצויר שם סמיילי . מהרתי לשולחן ששם השארתי את היומן היום. הוא היה פתוח באמצע וראו שנתלש שם דף! הפחד עטף אותי. הכרחתי את עצמי להאמין שזה הכל בדמיון שלי.