פעימות

פרק 5

פרק 5:

"אני לא כל כך בטוח שאני יכול לנסוע עוד
ישר. אבל אם את גרה בהמשך. בהצלחה".

הרמתי את ראשי. וכל מה שראיתי מולי היה

יער. לא מהאלה שאני אוהבת אלא מהאלה

שאתה תמיד מפחד להגיע אליהם. " מה?

מה זה? מה אתה רציני.?" "טוב לדעת שאת

לא ישנה שם." הוא אומר מחייך מצביע ישר .
"נסעת רק ישר.?" היא שואלת מדגישה כל

מילה. "כן." הוא עונה עדיין רגוע. "מה? אין

מצב אני רציתי רק ישר ונעצרתי רק בגלל

האנרגיה הזאת שפתאום עצרה אותי." היא

אומרת בלחץ מכווצת את המצח בדאגה.

"אנרגיה?" הוא שואל בזלזול. הוא שורק שריקה עמוקה. אולי כדי להקל על האווירה או

סתם דרך להתחמק. "זה פשוט גרם לי לעצור במין מבנה לבן כזה ענק." היא אומרת לאט מבוהלת מנסה להבין בעצמה מה קורה היא שוב משתמשת בידיים שלה. "מבנה לבן?" הוא שואל. "תשמע אני יודעת שזה לא נשמע טוב אבל..." היא בולעת את הרוק כמה פעמיים. מכווצת את הכתפיים מסובבת את הראש לאט משתמשת בידיים מעוותת את הפרצוף. "אבל זה קרה. זה היה. אוקיי? אז בבקשה תאמין לי כי אני לא יודעת מה לעשות." הוא מסתכל עלייה והיא נראית לו כל כך מיואשת, מבולבלת כמו שהוא היה פעם והוא מחליט לספר לה להקל עלייה . "אני מבין אותך. זה קרה לי בדיוק מלפני שנתיים ." היא מסתכלת עליו. "תשמעי אני לא יודע אייך להגיד לך אבל.." הוא צוחק לשנייה. "וזה בטח יפחיד אותך או משהו אבל אני ערפד." היא מסתכלת עליו. "אוחחחחחח .... גם אתה??" היי שואלת מעוצבנת . "את מי פגשת עוד?" הוא שואל מודאג "זאק ." הוא שוב שורק. היא מנסה לפתוח את הדלת מבלי שהוא ישים לב אבל הדלת נעולה. "את יכולה להפסיק." הוא אומר לה. אוף דווקא חשבתי שאתה חמוד. אני חושבת בראש. "טוב אני עדיין חמוד. זה לא שבחרתי להיות ערפד." הוא אומר. אני מסתכלת עליו צורחחחחחת. "אומייגד!!! אתה קורא את המחשבות שלי." אני צועקת, מבוהלת. "אני יכול להפסיק." הוא אומר. אני מגחכת מאלצת את עצמי להרגיע. "תודה באמת." הוא צוחק. "טוב יש לי הצעה." הוא אומר. "מה להרוג אותי כאן ועכשיו או ביער הזה?" אני שואלת אותו. עצבנית . טוב בתכלס כבר היה לו הזדמנות "זה טוב..." הוא אומר מחייך ואז מעלים את החיוך במהרה. "אבל לא. אני יכול לחטט בראש הזה שלך ולמצוא את הסביבה של הבית שלך." אני מסתכלת עליו. "זה פשוט מטורף, לפני כמה דקות חשבתי שאתה בן אדם ועכשיו אתה... מה שאתה" אמרתי מתעכבת על המשפט האחרון. "טוב גם אני חשבתי שאת בן אדם ואת לא." הוא אמר. "אני כן." אמרתי סותרת אותו. "חשבתי שהוא סיפר לך. את המיועדת שלנו. אמרו לנו ש...-" אני קוטעת אותו. "אני! לא! רוצה! לשמוע!" הוא מסתכל עליי משתתק . "טוב אז לחטט לך בראש?" הוא שואל. "וכן רק בדברים שאני צריך." הוא אומר עונה על התשובה ששאלתי בראש. "אז תפסיק לקרוא דברים שאתה לא צריך." "טוב סתמי." אני משתתקת כי אולי הוא צריך ריכוז. "מצאתי." הוא אומר אחרי שנייה. "ואני לא. פשוט כל כך נמאס לשמוע אותך מדברת." הוא אומר צוחק עליי. אני מגחכת משלבת ידיים בזמן שהוא נוסע. אני קולטת מדי פעם את המבט שלו עליי. וכל פעם מחדש הוא מחייך אחרי זה. הוא מגיע עוצר ליד הבית. "שנייה איפה את לומדת?" הוא שואל בזמן שתכננתי לרדת. "בבית הספר המחוזי." הוא צוחק. "רובין. קוראים לו רובין." הוא אומר מחייך. "יופי." אני פולטת. "אה את וזאק ביחד או משהו?" הוא שואל מובך.אני עושה פרצוף. "לא. נראה לך? הוא ממש דפוק." הוא צוחק. "גם אני." הוא אומר מוריד את הראש. "תודה על הכל... שון." אני אומרת. "אין על מה." הוא אומר.