פעימות

פרק 13: Story MY Life

פרק 13;
נקודת מבט תהל ;

"אני יכולה להגיד משהו?"
"כן. רק לא משהו מבאס."
"איתן -"
"מי זה איתן?"
הוא שואל נכנס לדבריי. "הבחור מהספרייה." "נו אז מה איתו ?"
הוא שואל מנשק אותי.
"הוא מסתכל עלינו."
"ו .."
"אמרתי לו שאנחנו אחים."
הוא צוחק. "אוקיי אז אנחנו משפחה מוזרה." אני דוחפת אותו. "אוף אתה מגעיל." הוא צוחק. יוצא מהמכונית ומתיישב במושב הנהג. הוא מתניע..

....
נקודת מבט זאק:

"ספרי לי על עצמך. " אני מבקש ממנה בזמן שאנחנו הולכים בחוף יחפים.
קר מידי בשביל להכנס למים.
" מה לספר על עצמי? " היא שואלת.
"למה עברת לכאן.?" אני שואל
"סיפור ארוך." היא אומרת וסוף סוף היא מסתכלת עליי.
"יש לי את כל החיים בשבילך." אני אומר. היא מחייכת טיפה. ומשלבת ידיים על החזה.
"אה התחלתי לחלום את החלומות ודמיינתי דברים והתחלתי אה.. " היא מעבירה יד בשיער שלה.
" לדבר עם אה, אנשים דמיונים . אז אה, משנה מקום משנה מזל. " היא אומרת
" אתה בטח חושב שאני מפגרת." היא אומרת.
"לא. הדבר שאני חושב עליו עכשיו זה שזה ממש לא היה ארוך."
אני אומר מסתכל עלייה. היא נרגעת טיפה.
אני לא מבין מה היא חשבה שאני יקום ואלך??
"עדיין לא סיימתי." היא אמרה.
"אה אוקיי."
"גרתי עם דודה שלי לורן והיא התחתנה אז עברתי לאבא שלי ולו, כבר יש משפחה אחרת ואשתו לא אהבה שאני נמצאת שם אז עברתי לכאן." היא אומרת מסיימת.
"אז זאת הפעם הראשונה שאת כאן? אז זה אומר שאת לא פגשת את אמא שלך.?"
"לא. זאת לא הפעם הראשונה שאני כאן הייתי פה. בעצם גרתי פה עד גיל שלוש."
היא אומרת נושפת אוויר ואז ממשיכה
"ומאז לא ראיתי אותה או שמעתי ממנה."
"אף פעם לא רצית להכיר את אמא שלך?" אני שואל.
"ברור שכן. אבל היא הייתה חולה.
מחלה נפשית ואסור היה לי להיפגש איתה."
הייתה שתיקה.

"זה בסדר. באמת. רק אל תהיה מאלה שמרחמים עליי."
היא אומרת.
"אני לא. אני רק מנסה להבין את החיים שלך."
"טוב. עכשיו תורך." היא אומרת ואני צוחק.
" מה? "
היא שואלת.
"שלי באמת יהיה ארוך יש לי בערך חמש מאות שנים לספר לך." היא מסתכלת עליי.
"וואו." היא אומרת מופתעת
"כן אני בן 19 כבר כמה שנים."
"אתה בן 19?אני רק בת 17. אתה מבוגר ממני בשנתיים"
"שזה לא יטריד אותך כולם חושבים שאני בן 18." "וואו איזה הבדל." היא אומרת צוחקת.
"כאילו ברצינות? על זה את חושבת?" אני שואל אותה.
"נכון. סורי. אז אייך זה קרה לך?" אני צוחק. "לא,התכוונתי את לא מפחדת ממני?"
היא צוחקת.
"לא. אני אמורה לפחד?"
"לא יודע. את צריכה להגיד לי."
"טוב אז לא. ואתה יכול לענות לי על השאלה?"
"אמ. כן. נשכו אותי. "
" זה כאב? "
טוב אני לא אשקר.
" כן. זה כאילו שאתה משותק ומשהו שורף אותך ואוכל אותך מבפנים ואתה לא יכול להגיב. כן זה הדבר הכי קשה שערפד עובר. "
" אני לא עברתי את זה. " היא אומרת
" את עדיין בן אדם. "
" אייך אתה יודע.? "
אני צוחק.
" יש לך ריח משכר. את איטית. את ישנה ואת שברירית ונפצעת. " אני אומר מצביע על החתך שיש לה באצבע מסכין . היא לא מגיבה.
" בכל מקרה את המיועדת רוב הסיכויים שלא תעברי את זה. " היא מסתכלת עליי בועטת באבן. " מה זה אומר מיועדת? "
" בחרו אותך להיות ערפדית. " אני אומר בקצרה.
" ואם אני לא רוצה? "
הרס, הרג, מלחמה, תוהו ובוהו בעולם, דם של אנשים.
" את לא חייבת. זה לא שיקרה משהו. " אני אומר משקר לה.
היא רועדת מקור אני מוריד את המעיל עור שלי ומלביש אותה.
" תודה. אבל מה איתך? " היא שואלת נוגעת בי. " וואו אתה קפוא. " היא אומרת מורידה את המעיל.
" לא. אני תמיד כהה ערפדים הם יצורים קרים. " אני אומר לה. הבטן שלה מקרקרת.
אני צוחק. "בכל מקרה כדאי שנלך." היא מסתכלת עליי מוזר. "מה?" אני שואל מתקרב אלייה. וואי היא ממש נמוכה או שאני ממש גבוה אני עוקף אותה בשני ראשים בערך.
"כלום." היא אומרת ממשיכה ללכת. אני נשאר מאחור. אני מגיע אלייה בשנייה.
"קרה משהו? " אני שואל מודאג. " אמרתי משהו לא במקום? " היא מסתכלת עליי. "אה לא. רק נזכרתי במשהו."
אני מרים אותה."היי!!! " היא אומרת מופתעת. ו אני מסובב אותה אל הגב שלי. שק קמח. ואני רץ. היא צוחקת. אני מוריד אותה משכיב אותה על החול . היא לא קמה היא רק מסתכלת על השמיים. אני יודע שקרה משהו. אבל מה אמרתי?
" אני חושבת שכדאי באמת ללכת אמא שלי אמורה לחזור." היא אומרת נעמדת.

היא מתיישבת ליידי. הנסיעה עוברת בשקט. אני נוסע מהר אני כבר לא מסוגל לסבול את השקט הזה.

היא יוצאת. "אה ביי . תודה." היא אומרת אני מסובב את הראש ממנה ופשוט נותן גז...

....

"אתה נוסע איתנו? " איוון שואל אותי.
"כן." אני אומר. "מה קרה? הילדה רוצה קצת מרחק?" הוא שואל אותי. כל הימים האחרים פשוט עקבתי אחרייה .
"לא. אני צריך את המרחק." אני אומר.
"היי אני רוצה לנהוג."
זואי אומרת תופסת את מקום הנהג.
....

אני רואה אותה היא מדברת עם סיוון. איוון נותן לי מכה.
"לפחות אל תהיה שקוף."
היא מסתובבת ומסתכלת עליי. אני יודע מה היא חושבת הייתי אצלה אתמול בלילה ואני לא אוהב את מה ששמעתי.
היא מסתובבת בחזרה.
אני הולך אלייה. "אנחנו יכולים לדבר?" אני שואל אותה. סיוון מחייכת דוחפת אותה. "כן." היא אומרת. היא לא יודעת שאני יודע. היא באה אחריי מחוץ למתחם בית הספר.
"מה יש לך?" היא שואלת. "רציתי מקום שאף אחד לא ישמע אותנו." אני אומר. "מה קורה? ." היא שואלת.
"זה לא אני. אני לא כזה. הורג אותי שאת חושבת שאני כזה. " אני אומר ישר לעניין.
היא מקמטת את המצח.
"מה על מה אתה מדבר?" "אתמול בלילה. הייתי אצלך." אני אומר. היא נושכת את השפתיים שלה.
"אני מצטער-" אני קוטע אותה. " למה לא סיפרת לי?"
"כי זה לא משהו שמספרים." היא אומרת בקול שבור "אתה נגעל ממני." היא מנגבת את הדמעות שלה ואני לא יודע מה להגיב. מה להגיד??
אבל היא כבר התחילה ללכת.