Baby Doll - H.S

Chapter 7 - Lullaby

דיברתי בטלפון עם אמא שלי כל הבוקר, למרות שאסור לדבר עם אף אחד מחוץ לבית. הארי לא היה בבית, כרגיל, לכן זה היה הזמן הכי טוב להפר את אחד מהחוקים שלו. גברת בריפן הבטיחה שתכפה עלי אם יקרה מצב לא נעים, אז לקחתי את הסיכון.

רק אתמול בלילה הבנתי עד כמה אני אדישה לכל מה שקורה לי. המוח שלי עדיין לא עיבד את שרשרת האירועים שהובילה להרחקתי מהבית.

זה כואב.

זה כואב לדעת שהעתיד שלי כל כך עגום. והיה עוד כאב, שהגיע כאשר הבנתי שאני נחשבת לסוג של... זונה.

חששתי שאמא שלי מתביישת בי. אולי זאת הסיבה שהיססתי היום לפני שחייגתי אליה.

אבל השיחה שלנו הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה. קולה הרגיע אותי. היא בכתה והתנצלה. היא הבטיחה למצוא דרך להוציא אותי מכל זה. היא אמרה לי להחזיק מעמד רק לעוד זמן קצר. ידעתי שהיא לא תוכל להוציא אותי מהסיטואציה שאליה נקלעתי, לכן ההבטחה שלה לא נתנה לי תקווה. עם זאת, דבריה הרגיעו אותי.

היא גם הוסיפה שהם קיבלו את הכסף, אבל לא מתכוונים לבזבז אף אגורה. השיעול הגרוני שהתערב כמעט בכל משפט, הדאיג אותי. הם נשמעו חזקים מאוד, והדאגה לבריאותה הפכה לדבר היחידי שהעסיק את דעתי.

״אני באמת רוצה שתוכלי לבוא איתי, טליה״ אמרה גברת בריפן.

״גם אני״ נאנחתי ונשענתי על המשקוף. ״אני לא יודעת איך הסוף שבוע הזה הולך להיגמר״

״יקירתי, בבקשה שימרי על עצמך״

״אני אשמור. שתיהיה לך נסיעה בטוחה, גברת בריפן״ חיבקתי אותה חיבוק מהיר לפני שהיא נכנסה אל תוך המונית.

אני סוגרת את הדלת ומבינה שעכשיו אני לבד בבית. אני יכולה לברוח אם ארצה. אני יכולה פשוט לקפוץ עכשיו אל תוך מונית, ולנסוע הביתה. אבל המחשבה על הדברים שריצ׳ארד יעשה למשפחה שלי, כלאו אותי ולא איפשרו לי ללכת.

עשיתי את דרכי למבטח, בהחלטה לפנק את ביטני המקרקרת. גברת בריפן עזבה סיר של מרק על הכיריים. סובבתי את הידית בכדי לחמם אותו, ולאחר כמה דקות לקחתי כף וטעמתי. הלשון שלי נשרפה, הפלתי את הכף והמרק שהיה בה נשפך על שימלת הוינטאג׳ שלי.

שנאתי את העובדה שדברים רעים קרו לי כל הזמן. לא משנה אם זה משהו קטן כמו ליכלוך שמלה, או משהו גדול כמו להיות פה, רחוקה מהמשפחה.

כתם המרק שעל שמלתי הזכיר לי את המרקים שאימי הייתה מכינה. בדרך כלל, זה היה המאכל המפנק שאכלנו בכל סוף שבוע.

מצאתי את עצמי מזמזמת מנגינה. שיר ערש שהורי היה שרים לי לפני השינה, עד שמלאו לי עשר. גיחכתי כשנזכרתי איך דארן צחק כשגילה את הסוד הקטן והמביך הזה.

״המלאכים צופים, יושבים סביבך,
כל הלילה
העייפות עוטפת אותך, השינה קרובה
כל הלילה
השינה קרובה...״

זיכרונות מקולו של אבי הציפו אותי. ראייתי הפכה למטושטשת בגלל הדמעות שצצו. אני לא אוהבת את העובדה שאני כל כל רגישה. אני לא רוצה להיות חלשה.

״רכות שעות החצות, באות, מתקרבות ועוטפות,
כל הלילה
השינה קרובה״

המשכתי לזמזם, קולי רעד כששפכתי את המרק אל הקערה. ״כל הליל-״ דלת המטבח שנפתחה קטעה אותי.

״א-איך את מכירה את השיר הזה?״ ליבי דפק במהירות כאשר הקול העמוק מילא את החדר. הרגשתי כל כך נבוכה.

״מה-מההורים שלי. הם נהגו לשיר לי את זה״ עניתי.

״אה״. הופתעתי כאשר הבחנתי שבקצה עיניו הירוקות של הארי הציצו דמעות. הוא מצמץ במהירות וניגש אל הדלפק, מוריד את מעילו עם הגב אלי.

״טליה?״ הארי קרא לי.

״כן?״

״אני עושה מסיבה. חברים שלי יבוא בקרוב,״

״הו״

״אני רוצה שתלבשי משהו אחר״

״מה? למה?״

״השמלה שלך נראית מצחיקה. זה לא המאה ה 18 עכשיו״

״אז אני פשוט אשאר בחדר שלי״

״לא אכפת לי איפה תיהי. אני רוצה שתחליפי את השמלה המכוערת הזאת״

צמצמתי את גבותי והורדתי את מבטי אל המרק. מצאתי את עצמי מערבבת אותו שוב ושוב, בשביל לא לדבר או להתסכל על הארי. ״הו, אז עכשיו את כועסת עלי?״ הוא שאל וקם מהשרפרף. הוא התקרב אליה ומשך בגומיה שהחזיקה את הקוקו שלי.

״תפסיק עם זה!״ פניתי אליו. הוא היה במרחק של סנטימטרים ספורים ממני.

״ואל תאספי את השיער שלך״ הוא הוסיף.

״למה?״ שאלתי, הוא פשוט יודע איך לעצבן.

״בגלל שככה אמרתי. אתה גרה בבית שלי, ואת פועלת לפי החוקים שלי״ אמר. אני גרה בבית שלו מפני שאילצו אותי. אני לא יכולה לדמיין מישהי שתרצה לגור כאן עם הארי מרצונה החופשי. העיניים שלו הפחידו אותי וגרמו לי להשפיל את מבטי אל הרצפה. הוא היה כזה בריון.