Romy & Julio

פרק 7

נקודת מבט ליאו:
(באותו ערב)
פאק נישקתי אותה. פאק נישקתי אותה. פאק נישקתי אותה!
אוי זה רע.... אוי זה רע... אוי זה ממש רע. מה אני עושה?!?!
אוי ואבוי.
אוף
שיט
אוף!!!
אוי אבא שלי יהרוג אותי. אבל לא יכולתי!! כשראיתי את העיניים הסוקרות שלה, אבל עם זאת הנעולות והקרות.... הפנטו אותי מאותו הבוקר אצלי בבית. אני לא יכול להוציא אותה מהראש שלי, או את התחושה של השפתיים שלה על שלי... וואו ההרגשה הזאת לא יוצאת לי מהראש.
שכבתי לי על הספה כמו מטומטם, מעביר את האצבע שלי על השפתיים, בוהה בטלפון שמונח על החזה שלי, כשהשם של רומי כתוב על הצג ליד כפתור חייג, וניסיתי לחשוב מה לעשות. כמובן שבכל הבוקר הזה ניסיתי להפסיק לחשוב על השפתיים שלה על שלי, אבל לא הצלחתי, ובגלל זה החיילים שלי סבלו כל כך. בגלל שאדרי ואנדי בבית החולים, אז אני וטובי אימנו היום את שתי הקבוצות. בדקנו בערך שעה את היכולת של כל אחד מהם, ובנינו אימון מתאים. ״וואו אחי מה נסגר? אתה בוהה בטלפון כאילו הוא מאיים לרצוח אותך״ טובי אמר כשהתיישב ליד הרגליים שלי, ושם אותן עליו. ״זה בערך מה שהוא עושה״ מלמלתי. ״מה קורה?״ הוא שאל ״להתקשר או לא להתקשר?״ שאלתי ״זאת השאלה אחי״ טובי אמר. גיחחתי והוא שאל ״מי זאת?״ הוא חייך בזחיחות ״הבחורה מהמסיבה של אבא״ עניתי ״הייתה בחורה במסיבה של אבא?!״ הוא שאל בהלם ״תירגע! אז זה לא היה משהו, אבל נפגשנו אתמול שוב״ אמרתי ״זוכר מה שאמרתי לך מקודם? זאת ממש לא השאלה! תתקשר יא דפוק!״ הוא קרא גונב את הטלפון שלי, מחייג, תודה לאל שבלי לראות את השם, וזורק אותו חזרה אליי. הוא הלך במהירות לכיוון חדרו, ואני הצמדתי את הטלפון לאוזני. ״הלו?״ שמעתי קול מתנשף. וואו מה שהקול שלה עשה לי, ועוד מתנשף... חבריקו הגיע לשכונה. ״היי״ אמרתי מחייך ״אממ... אני לא רוצה לצאת גסת רוח, או שבעצם כן אני רוצה. מי זה?״ היא שאלה בקול מרוחק ״אממ... ליאו... את יודעת... מר שפתיים מושלמות שאת לא יכולה להפסיק לפנטז עליהן?״ שאלתי בצחוק והיא המהמה ״לא זכור לי מישהו כזה״ היא אמרה ויכולתי לשמוע את קמצוץ השעשוע בקולה ״אז... כמו שהבטחתי.... אמרתי שאני אתקשר ואנחנו ניפגש״ אמרתי בקול מובן מאליו ״הו! אוקיי זה לא יקרה! אתה הבטחת שתתקשר, למרות שאמרתי לך לא, התקשרת. זה ממש לא אומר שאני הולכת להיפגש איתך!״ היא קראה. ״חבל בובי. בשבע אני אצלך בין אם את מוכנה ובין אם לא. ועדיף לך להיות לבושה בהתאם!״ אמרתי בדרישה אך עם שעשוע בקולי. ״אבל-״ היא התחילה למחאות ואני מיהרתי לקטוע אותה ״שום אבל! שבע! אני! אצלך!״ קראתי וניתקתי לפני שהיא תגיד משהו. חייכתי לעצמי ובדקתי את השעון, משוכנע לגמרי שזה מה שגם היא עושה, ומתוודע לזה שהשעה עכשיו היא חמש. נכנסתי להתקלח בזריזות, התגלחתי, שמתי דאודורנט, לבשתי חולצה לבנה מכופתרת, ששלושת הכפתורים הראשונים שלה פתוחים, חושפים את החזה החטוב השרירי והשזוף שלי, ומכנסיים בהירים מעט משופשפים, עם נעלי ואנס שחורות. שמתי בושם וצחצחתי שיניים. בדקתי שוב בטלפון והשעה הייתה 17:56, ונאנחתי בתסכול. כנראה התרגשתי יותר מדי... העברתי את הזמן בלהסתובב בחדר הלוך חזור, למשך זמן שנראה כמו נצח, וכשבדקתי שוב את השעון, השעה הייתה 17:58. נאנחתי, והחלטתי ללכת להעביר את הזמן עם מל. שמתי תזכורת ל- 18:20 והלכתי לכיוון החדר של מל.
פתחתי את הדלת, ושוב, כמו כל פעם, נדהמתי לשנייה מהחדר המדהים שלה. ראיתי את מל יושבת ומסרקת את אחת מהבובות שלה, בזמן שהיא מזמזמת לעצמה שיר. חייכתי והתקדמתי אליה ״יפה שלי״ אמרתי והיא הסתובבה מחייכת. היא קמה ורצה אל זרועותיי. אחח... כמה שאני אוהב את הילדה הקטנה שלי. חייכתי והרמתי אותה על ידיי, מלטף את שיערה ומסתובב במהירות בזמן שהיא מתפקעת מצחוק ומהדקת את חיבוקה. ״מה קורה נסיכה שלי?״ שאלתי מנשק את ראשה ״הכל בסדר. אני בדיוק סירקתי את לאלאביי. רוצה לשחק איתי?״ היא שאלה בקול התמים והמושלם שלה. הנהנתי בהתלהבות וחיוכה גדל אפילו יותר, חושף המון חורי שיניים, שגרמו לה להיראות אפילו מושלמת יותר. רואים כבר מעכשיו, שהילדה הקטנה והתמימה הזאת, עוד תסרס המון גברים. ״אוקיי אז אתה תסרק את מוניק, ואז תלביש את קן, ונעשה חתונה קסומה!״ היא קראה ורצה להביא עוד מיני-מברשות, בזמן שאני חייכתי והתיישבתי על הפוף הגדול בחדר שלה, שמשמש כפינת קריאה. היא הגישה לי את הבובות, ואני סירקתי אותן כמו שהיא אמרה לי. במהלך כל הסירוק, מל סיפרה לי איך היה היום שלה, ואיך חברה שלה ונסה, עשתה לה צמות יפות בשיער, ושאפילו ארתור, הילד הביישן של הכיתה, החמיא לה ואמר שהן יפות. חייכתי לאחותי הקטנה והמושלמת ובדיוק הטלפון שלי צלצל, מודיע לי שהגיע הזמן לדייט שלי עם רומי. קמתי ומל שאלה ״לאן אתה הולך?״ היא שאלה עדיין מחייכת ״אני צריך ללכת יפה שלי. יש לי פגישה״ אמרתי מנשק את ראשה ״או כן? זה עם בחורה?״ היא שאלה בחיוך זומם ״כן מל..״ שאלתי חושש והיא קפצה עליי, כורכת את ידיה סביב צווארי ״אל תלך! לורן לא תהיה שמחה שאתה עוזב אותי!״ היא אמרה בקול דואג ולשנייה התכווצתי ״בייבי, אני ולורן לא ביחד יותר״ אמרתי לה והיא הרימה את הראש אליי במבט שואל ״אז עם מי אתה הולך?״ היא שאלה ״עם בחורה חדשה שהכרתי״ אמרתי לה והיא הביטה בי בבלבול ועזבה אותי לגמרי. הורדתי אותה לרצפה והיא התיישבה על הכיסא הקטן מביטה ברצפה בבלבול. ״אבל אני אהבתי את לורן. למה אתה מחפש כבר בחורות חדשות? אתה לא אהבת אותה?״ היא שאלה בקול המושלם שלה. ״הו בייבי. אני כן אהבתי אותה, אבל כנראה שאני לא הייתי מספיק טוב בשבילה, והחלטנו להפסיק את הקשר״ אמרתי מתכופף אליה, ומלטף את השיער שלה. היא הנהנה בשקט ואז חייכה אליי ״טוב אז תלך״ היא אמרה ״ככה את מגרשת את אחיך? בלי נשיקה בלי כלום?״ שאלתי והיא צחקה וכרכה את זרועותיה סביב צווארי ונישקה ללחיי. חייכתי וירדתי במדרגות, כמעט ומדלג לכיוון האוטו. לפתע נזכרתי ששכחתי בכלל את המפתחות של האוטו, וחזרתי טיפה מבויש לדלת הכניסה.
לאחר שמצאתי את המפתחות, פתחתי את האוטו ונכנסתי מתלהב. החלטתי שאני אקח אותה לים, יש לי בתא המטען (ה.ה- בגאז׳. סליחה הייתי חייבת זה פשוט אחת המילים האהובות עליי >< *~*) שמיכת חוף גדולה, כמה נרות בשביל שבאמת נראה משהו, וסל פיקניק מלא במאפים מתוקים, לחם וגבינות, שהכנתי בהתלהבות יתרה אחרי שיחת הטלפון.
אחרי שזייפתי בקולי קולות בערך חמש שירים שהרדיו הציע לי, הגעתי לאחוזת בלאק המפורסמת. הבית בערך בגודל של הבית שלנו, אבל כמות השומרים יותר גדולה. חיכיתי ליד השער, והתקשרתי לרומי. ״הלו?״ שמעתי שוב את קולה העדין ״אני בחוץ״ אמרתי, ניגש ישר לעניין ״ישר לעניין מה? אני אגיד לשומרים להכניס אותך, שים משקפי שמש, ואל תצא מהרכב, חמש דקות אני בחוץ״ היא אמרה באנחה וחייכתי ״אוקיי״ אמרתי וניתקתי ישר. כעבור בערך חמש שניות, השער הגדול נפתח, והתחלתי לנסוע לכיוון האחוזה. בשביל הגישה, הארוך מאד, עברתי על פני גנים יפהפיים, מגרש טניס ומיני גולף, וזירת אימונים. בערך כמו אצלנו בבית. הגעתי לכניסת הבית הממש מרשימה, וחיכיתי שתי דקות, עד שהדלת הגדולה נפתחה, וממנה יצאו חמישה אנשים. ארבעה אנשים עמדו בשורה, ומאחוריהם עוד אחד. כשהם התקרבו זיהיתי אותם. אחד מהם היה ראש אימפריית בלאק, שסקר במבטו את הרכב שלי, השני היה דוריאן בלאק, מאותו נשף מסיכות. ולידם, היו עוד נער ונערה, שגם עליהם חקרתי, מת׳יו ואלנה. הם תאומים, והאחים הקטנים של רומי ודוריאן. הם עכשיו באימונים, ויתגייסו לחיילים האחרים בתור מפקדים. כולם עמדו בשורה, מביטים ברכב בעיניים חושדות, ומסכלים ידיים על חזם. דוריאן וריימונד (ה.ה- למי שלא זוכר/ת זה אבא שלהם) זזו טיפה הצידה כי מישהו דחף אותם, ולמולי נחשפה רומי. היא הייתה מדהימה. השיער שלה נשאר פזור והתפזר בטבעיות על גבה. היא לבשה שמלה קצרה ולבנה, עם רצועות ספגטי, ומחשוף שלא חשף הרבה אבל לא מעט. מתחת לחזה הייתה רצועת פרחים אדומים, והשמלה נופלת בצורה חלקה עד אמצע הירך שלה. היא נעלה עקבים אדומים, שגרמו לרגליים שלה להיראות נצחיות, והשפתיים שלה היו צבועות באדום עז, כשעיניה ממוסגרות בצללית שחורה, שמדגישה את צבע עיניה. היא הייתה מהפנטת. היא התקדמה לכיוון הדלת, אחרי שהרגיעה את בני משפחתה המלחיצים, ונכנסה למכונית. מזל שהם לא ראו אותי, אחרת כל השומרים היו מזנקים עליי משום מקום. היא חגרה את עצמה והסתכלה ישר, אפילו לא מביטה בי. ״מה את תכעסי כל הערב?״ שאלתי אותה והיא הנהנה בלי להסס אפילו ״אני לא רציתי להיות פה. ואמרתי לך לא לבוא. עכשיו, לאן אנחנו הולכים בכלל?״ היא שאלה עדיין כועסת ״א. את רצית מאד להיות פה, בואי נוותר על ההכחשה,״ אמרתי בגיחוך ״ב. סוד וג. את נראית ממש ממש יפה היום״ אמרתי בחיוך והיא חייכה חיוך קטן לחלון. חייכתי והמשכתי לנסוע.
אחרי נסיעה שכללה זיופים שלי, ואת הצחוק של רומי, הגענו סוף סוף, וכיסיתי את העיניים שלה.
״נו אתה מוכן להגיד לי איפה אנחנו?!״ היא אמרה עצבנית, וגישה בידיה אחרי מכשול כלשהו. גיחחתי ורכנתי אליה כדי ללחוש לה באוזן ״תהיי סבלנית חומד״ והיא קפאה במקום. חייכתי לעצמי וחזרתי להביט קדימה. לא פספסתי איך היא הסיטה את מבטה וסומק ממש קל קישט את לחייה. יש!!!! הצלחתי!!!! גרמתי לרומי בלאק להסמיק. תנו שם אחד של מישהו שהצליח לעשות את זה. הגענו לחוף הים, והלכנו על הדק, כדי לא להסגיר את זה שאנחנו בים. טובי היה שם עכשיו, וסידר לנו ״שביל״ מפרחים על החול, מספיק קרוב למים כדי לבהות ביופיים, אבל לא מספיק כדי להירטב. טובי סידר גם נרות לכל אורך השביל. ״חכי כאן״ לחשתי לה והיא הנהנה. הלכתי אחורה, עם השמיכה והסל, ובדקתי שהיא לא מציצה. פרסתי במהירות את השמיכה והנחתי את הסל במרכזו. התקדמתי אליה בזריזות, ותפסתי במותניה שוב. היא נדרכה לשנייה ואז היא נרגעה. חייכתי לעצמי חיוך מטומטם והצמדתי את שפתיי לאוזניה. היא השתנקה ואני חייכתי כנגד אוזנה ״את מוכנה לראות?״ שאלתי בלחש והיא הנהנה באיטיות. הרמתי את ידיי לכיסוי העיניים שלה, וכשהורדתי אותם היא השתנקה ״וואו״ היא לחשה ״אהבת?״ שאלתי אותה בחיוך. היא הנהנה בהתרגשות, ומיהרה להתכופף להוריד את נעליה. היא התקדמה בשביל, מתפעלת מהשקיעה המדהימה ומחייכת בהתלהבות. זה עשה לי טוב לדעת שהיא מתרגשת ככה ממשהו שאני עשיתי. חייכתי והתקדמתי גם אני בשביל לקראתה. התיישבנו שנינו על השמיכה, כשפניה מופנות לכיוון הים. הרוח שהגיעה מן הים, העיפה את שיערה בעדינות, והיא נראתה מדהים. הזזתי מעט את שיערה מפניה, והיא חייכה אליי. חייכתי חזרה ואז היא הסיטה את מבטה אל הסל. היא חייכה והושיטה אליו את ידה. היא תפסה את הסל, ושאלה אותי בחיוך ״הכנת לי פיקניק?״ היא התרגשה ופתחה את הסל. חיוכה גדל והיא הוציאה מאפה מן הסל ״איך ידעת שזה המאפה המתוק האהוב עליי?״ היא שאלה ונגסה בקרואסון שוקולד, שמצאתי את המתכון בספר בישול של אמא. ״לא ידעתי. עכשיו אני יודע״ אמרתי מחייך וחיוכה גדל כשהיא נגסה בו בשנית. חייכתי והוצאתי מהסל גם מאפה גבינה (ה.ה- בורקס גבינה ><) ונכנסתי בו. היא חייכה והחזירה את מבטה אל הים ״זה מהפנט״ היא לחשה ועצמה את עיניה. היא מהפנטת יותר. ״הייתי בא לכאן כשהייתי קטן״ אמרתי מחייך והיא הביטה בי ״אני ואמא שלי היינו בונים כאן ארמונות מחול״ אמרתי מחייך ומשחק עם החול באצבעותיי. רומי השפילה את מבטה לים וחייכה חיוך עצוב. ״מה קרה?״ שאלתי חושש ״לא, הכל בסדר, פשוט... אני אף פעם לא ביליתי עם אמא שלי במקומות כאלה. אבא שלי אף פעם לא הרשה לנו לצאת מהבית. תמיד יש את החדש שאיזה מתנקש ייפגע בנו״ היא אמרה בטון מזלזל ושחקה עם החול באצבעותיה. ״אז עכשיו אתן לא מבלות ביחד?״ שאלתי, מנסה לא לפגוע בנקודות רגישות. היא הרימה אליי את מבטה, ואני חושב שזאת הפעם הראשונה שראיתי בהן רגשות. ראיתי בהן כעס, כאב, עצב וכל כך הרבה פגיעות. ״לא. אנחנו לא מבלות ביחד״ היא אמרה וקמה מהשמיכה והתחילה לצעוד על החול הלח. קמתי גם אני והתחלתי להתקדם אחריה. היא הספיקה כבר להתרחק ממני, ונעמדה מול הים. היא בהתה בים במבט עצוב והשפילה את מבטה לרגליה כשהתקרבתי מספיק. ״רומי אני מצטער אני לא התכוונתי לפגוע בך או משהו״ אמרתי מנסה לעודד. היא הנהנה אך עדיין כעס וכאב נראו בעיניה ״את רוצה להסביר לי מה קרה לה שאתן לא מבלות?״ שאלתי בזהירות והיא בהתה בי למשך דקה. ״את יודעת אני מצטער לא הייתי צריך לשאול-״ התחלתי אך היא קטעה אותי ״כשהייתי בת 14, הייתי במטבח עם אחי דוריאן, חיכיתי שאבא שלי יסיים את הפגישה שלו, כדי שנוכל כולנו לטייל בגינה.״ היא התחילה וחייכה חיוך קטן והמשיכה ״אמא שלי הייתה בחדר הנגינה, והאחים שלי שיחקו תופסת. כשאני ודוריאן שמענו את אמא מנגנת בפסנתר, ורצנו לחדר הנגינה. כשהגענו לשם, אמא חייכה אלינו, וישבנו שם, מקשיבים. פתאום נשמעו צעקות מהסלון, וצלילי יריות, אבל בשביל משפחת בלאק זה נורמלי. גם כשהצעקות התקרבו לא ייחסנו לזה חשיבות. כשהדלת נפתחה, הכל קרה כל כך מהר. נשמעו יריות, וראיתי את אמא שלי עם חור גדול בצוואר. היא נפלה כל הפסנתר, מחוסרת הכרה ומדממת, וגם אני ודוריאן נפגענו. הוא נורה בבטן ובחזה, ואני נוריתי בחזה, בכתף ובבטן. אמא שלי עדיין בקומה״ היא אמרה והחסרתי פעימה. היא נפצעה כל כך קשה בגיל כל כך צעיר? היא נפגעה נפשית כל כך קשה, כשהיא ראתה את אמא שלה נורית כמעט למוות מול העיניים שלה?! ילדה בת 14?! לפתע הרגשתי דחף לחבק אותה. אני לא מאמין שהיא סיפרה לי את זה. ועוד בפעם הראשונה?! ״אני מצטער״ אמרתי לה בכנות. היא הרימה אליי את מבטה וכעס נראה בעיניה ״אני לא צריכה רחמים! אני לא צריכה את זה ובטח שלא ממך!״ היא קראה והשפילה את מבטה בכעס. ״רומי את היית צריכה מישהו לספר לו את זה, ואני שמח שזה הייתי אני! ואני מצטער לשמוע שעבר עלייך כל כך הרבה.״ אמרתי לה ותפסתי אותה מהכתפיים ״לא! אתה לא מבין!״ היא קראה וחזרה לכיוון השמיכה ״רומי! תסבירי לי כדי שאני אבין!״ קראתי אחריה ״לא! אני לא יכולה! פשוט.... עזוב לא היית צריכה לבוא בכלל״ היא אמרה ותפסה בנעליים שלה ולקחה את הטלפון כדי להתקשר למונית. ״לא! את לא תלכי עכשיו! עד שנפתחת בפני את לא בורחת!״ אמרתי ותפסתי את שתי לחייה. ראיתי דמעות מצטברות בעינייה. ״אני לא יכולה. פשוט... אני יכולה ללכת הבייתה?״ היא שאלה עם דמעות בעיניים ״כנסי לאוטו״ אמרתי באנחה. הנסיעה עברה בשתיקה, כשרק הרדיו מוסיף קצת רעש. הגענו לשטח האחוזה שוב, והשומר פתח את השער בשנייה שהוא ראה את רומי באוטו שלי. הגענו כבר כמעט לדלת ועצרתי את הרכב. היא הורידה את החגורה ואני עצרתי אותה ״רומי חכי״ תפסתי את הזרוע שלה. ״מה?״ היא שאלה ״מה את לא רוצה לספר לי?״ שאלתי אותה ״אתה יודע למה אני לא יכולה להיפגש איתך? למה אני לא יכולה להיות איתך בכלל?״ היא שאלה בטון ציני ״אני לא יודע, אבל אני ממש רוצה לדעת!״ אמרתי את המובן מאליו. היא לשנייה התמהמה ואז אמרה את הדבר שהכי פחות ציפיתי לו. ״זה היה מישהו ממשפחת ווייט״ היא אמרה וקפאתי ״כמו שחשבתי״ היא אמרה והיד שלה הייתה על הידית. הל לחשוב משכתי איתה אחורה והצמדתי את השפתיים שלי לשלה. החמימות של השפתיים שלה על שלי, הטעם הממכר שלה, איך שהשפתיים של שנינו זזות בתיאום מושלם. התחושה שחיכיתי לה כל היום. ״אני כל כך, כל כך מצטער״ אמרתי כשהצמדתי את המצח שלי לשלה והיא עצמה את עיניה בכאב ״אני לא יכולה״ היא אמרה ״אני יודע. אני מבין. אבל אני לא יכול. אכפת לי ממך. ואני יודע שאנחנו בקושי מכירים, אבל אני נמשך אלייך, ואת חשובה לי. תחשבי על זה ותתקשרי אליי״ אמרתי והיא הנהנה ״ביי״ היא אמרה החייכתי מנשק אותה שוב, נשיקה שלא תברח מזיכרונה בזמן הקרוב ״היי״ החזרתי לה והיא הביטה בי בהלם. היא יצאה מהמכונית ודידתה בהלם לכיוון הדלת. כשהיא פתחה אותה, שמתי לב לארבע אנשים שקפצו עליה בחיבוק. חייכתי ונסעתי משם. זייפתי בהתלהבות כל הדרך הבייתה. היא תחשוב על זה. נישקתי אותה. היא נפתחה אליי קצת. היא סיפרה לי משהו שאני לא בטוח שהיא סיפרה לעוד מישהו. יש!!! הצלחה!! חניתי את המכונית שלי ליד כל המכונית, ונכנסתי הביתה. טובי, אמא, אבא ומל, ישבו מחוברים על הספה וראו סרט אנימציה בלתי מזוהה. (ה.ה- סאב״מ ><) חייכתי וישבתי לי, מצטרף לחיבוק הקבוצתי הזה וצופה בסרט. אחרי בערך דקה, הרגשתי את כל העיניים עליי. אוקיי אולי לא הייתי צריך לשבת באמצע. ״מה?״ שאלתי בחיוך ״מה קרה?״ כולם שאלו במקהלה. חייכתי לעצמי ואמרתי ״משהו״ הם החליפו מבטים כולם, וחזרו אחרי דבריהם חזק יותר ״מה קרה??״ ״אוי בסדר. יצאתי עם מישהי״ אמרתי והם נדרכו ״אתה יוצא עם מישהי?!״ הם שאלו שוב במקהלה ״כן״ עניתי ״מה עם לורן?!״ הם שוב שאלו במקהלה ״אוקיי די עם המקהלה. ואני ולורן כבר לא ביחד״ אמרתי והם השתתקו ״מה קרה?״ אבא שאל ״היא בגדה בי״ אמרתי והסתכלתי על הידיים שלי. ״אוי ילד יפה שלי אני כל כך מצטערת״ אמא אמרה וליטפה את הכתפיים שלי. לפתע נזכרתי במה שרומי אמרה וחיבקתי את אמא. היא החזירה לי חיבוק חזק ואמרה ״אני פה בשבילך ילד שלי״ היא אמרה וחייכתי.
הסרט נכמר, וטובי העלה את מל לחדר, בגלל שהיא נרדמה על הספה. נשארתי יושב על הספה ובוהה בטלפון שלי. בבקשה שתתקשר. בבקשה שתתקשר. בבקשה שתתקשר! לא הפסקתי לדמיין את השנייה שהטלפון שלי יצלצל וזו תהיה היא. לא יכולתי להפסיק לדמיין את השפתיים שלה על שלי, וכמה טבעית ההרגשה הזאת.
נקודת מבט רומי:
אני לא מאמינה
אני לא מאמינה
אני לא מאמינה
אני לא מאמינה!!!!
איך הייתי יכולה להיות כל כך דפוקה ולהפתח ככה מולו?! מול האויב הכי גדול שלי?! מה אני אמורה לעשות עכשיו?! לצאת איתו ולהיות אנוכית ולסכן אותו, בזה שאבא שלי יגלה עלינו ויהרוג אותו? או שאני אמורה להיות מתחשבת, ולהגיד לו לא ואז אני אאבד אותו לנצח כדי לרצות את אבא שלי?איך נקשרתי אליו כל כך בכלום זמן?!
אני לא מאמינה
אני לא מאמינה
אני לא מאמינה
אני לא מאמינה!!!!

ווהו! פרק!! הפרק יצא קצר (?)
2736 מילים.
זה קצר?
לא משנה! מקווה שנהינתם לקרוא!
תגיבו
תצביעו
ותגידו לחברים 😉
אוהבת לירון❤️