Romy & Julio

פרק 8

נקודת מבט רומי:
שכבתי על הספה, נשענת על דוריאן, שמלטף לי את היד, ומביטה בטלפון שלי, שקועה במחשבות. בהיתי בטלפון כאילו הוא מאיים עליי ברצח, ודוריאן בהה בטלוויזיה, באיזה סרט דפוק של מלחמה. פחחח לזה הם קוראים עינויים.... ״אוחחח אם הם רק היו יודעים איך לענות״ דוריאן קרא את מחשבותיי וגיחחתי. אוח! אני שונאת את ההרגשה הזאת, של לצאת מטומטמת רגשנית מפגישה אחת דפוקה עם מישהו! החלטתי להמשיך לצפות בטלוויזיה ולבלות זמן איכות עם אחי. הסתובבתי וחיבקתי את אחי, מצטנפת לתוכו. הוא גיחך ונישק את ראשי ״אוחחח יפה שלי! אני חולה עלייך!״ הוא אמר לי ואני צחקתי מחבקת אותו חזק יותר ״אני מתה עלייך חיים שלי! תבטיח לי ששום דבר, אף פעם לא יפריד ביננו״ אמרתי לו והוא הביט לתוך עיניי ״אף פעם״ הוא אמר בביטחון תוך כדי שהוא מביט עמוק לתוך עיניי ואני חיבקתי אותו חזק. נישקתי את הלחי שלו, וישבנו מכורבלים רואים סרט. מת׳יו ואלנה ירדו במדרגות, כשהיד של מת׳ על הכתף של אלי, והידיים של אלנה כרוכות סביב המותניים של מת׳. חייכתי כשהם ישבו גם כמונו על הספה. לא נראה לי שיש הרבה משפחות מגובשות כמו שלנו.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת ושנייה אחרי, רצו לכיווני שני בנים בני 10 וילדה קטנה ויפה בת 7. ״אוסטין! ג׳פרי! בקה!״ קראתי לבני הדודים המושלמים שלי ותפסתי אותם כשהם קפצו עליי בחיבוק. אוסטין וג׳פרי, תאומים לא זהים מושלמים, אוסטין, עם שיער שחור שקיבל מאביו, ועיניים ירוקות מאימו, וג׳פרי, עם שיער שטני-בלונד שקיבל מאימו, ועיניים בצבע תכלת שקיבל מאביו, היו משני צדדי וחיבקו אותי בחוזקה. הם מתאמנים בחדר כושר שיש לאמריקה וג׳ספר בבית, (בכל זאת הם בלאק) וכבר יש להם שרירים. (קטנים-בכל זאת הם בני עשר, אבל יש) בקה, הילדה המושלמת והקטנה, עם השיער השחור החלק, והעיניים בצבע טורקיז בהיר, שהיה שילוב של שני ההורים שלה ביחד, הייתה פשוט שוברת לבבות. היא החזיקה את היד של דודה אריקה, והלכה לידה בביישנות. כשהיא ראתה אותי, היא התקדמה אליי בריצה חיננית מאד וחיבקה אותי בעדינות. נישקתי את ראשה, והרמתי אותה על ידיי. לשלושת הילדים, היו עיניים גדולות, שקיבלו מאביהם, ותווי פנים של מלאכים, שקיבלו מאימם. מהאף הקטן, לתווי השפתיים העדינים, הכל מושלם. הלכתי לכיוון דודתי ונישקתי את לחייה לשלום. גם את דוד ג׳ספר נישקתי על הלחי, והתקדמתי לספה עם בקה על ידיי. ישבתי על יד בני הדודים היפים שלי, וראיתי את ג׳פרי כבר מוציא ספר הרפתקאות, ומגיש לי אותו לקרוא להם. חייכתי כשראיתי שהספר הוא ״פיטר פן״. הקראתי להם אותו, ושלושתם הביטו בי מהופנטים.
כשסיימתי את הספר, בקה אמרה לי בקול המתוק שלה ״רומ-רומ, גם אני הבאתי ספר שתקראי לי״ היא אמרה בחיוך ״כן? אז תביאי אותו ואני אקרא לך״ אמרתי והיא קמה מברכיי, ורצה לכיוון אימה, כדי לבקש ממנה את הספר. בינתיים, דוד ג׳ספר ודודה אריקה דיברו בסלון עם אבא, שלא הספקתי להבין מתי הוא הגיע, כי הייתי כל כך שקועה במבטים של בני הדודים שלי, שהיו מהופנטים בבירור. ״הנה! תראי איזה מגניב!״ בקה חזרה עם ספר בידיה, ״רומיאו ויוליה״ העברתי את ידי על הכותרת, והכתב היה תלת מימדי, כך שהייתה תבליט על הספר. חייכתי והושבתי אותה על ברכיי שוב. התחלתי לקרוא את הספר, והסיפור הזכיר לי את הסיפור שלי עם ליאו. זוג אויבים נפגשים, ויש ביניהם אהבה ממבט ראשון. רק שאצלנו זה לא אהבה ממבט ראשון! ממש לא! זה פשוט... סקרנות...? לא משנה. זה פשוט לא אהבה אני בטוחה. בקה שמה את ראשה על עצם הבריח שלי, והסתכלה על הספר בחיוך. זה היה בעיקרון ספר, אבל הוא ערוך לילדים, לא כמו הספר המקורי, כך שיש בו מדי פעם ציורים. המשכתי להקריא את הסיפור, וכשהגעתי לחלק של הטרגדיה ביניהם, הרגשתי שצמרמורת עוברת בגופי. לאחר שסיימתי את הספר, בקה הביטה בי בחיוך, ואני החזרתי לה חייך, מנשקת את המצח שלה. היא צחקקה וקמה ממני בביישנות. ״מי רוצה להכין עוגה?״ שאלתי את בני דודי, ושלושתם קפצו ״אני! אני! אני!״ הם אמרו קופצים בהתלהבות ובחיוכים גדולים. צחקתי והלכנו למטבח.
אני הוצאתי ביצים מהמקרר, וקלטתי את בקה, יושבת על הכתפיים של אוסטין, בזמן שג׳פרי עושה לשניהם סולם גנבים, בשביל שהם יוכלו להביא את הקמח. כשבקה הגיעה לשקית הקמח, התעשטתי וקראתי ״בקה! ל-״ מאוחר מדי. שלושתם היו מכוסים בקמח מכף רגל ועד ראש. צחקתי, ושניה אחרי גם שלושתם צחקו. בקה ירדה מהכתפיים של אוסטין, וג׳פרי זרק את אוסטין על הרצפה, שנחת על הרגליים כמו מתעמל אולימפי. צחקתי והם הביטו בי בחיוך זומם. ״לא״ אמרתי בטון מזהיר והם התקרבו אליי בצעדים שטניים ״לא!״ קראת בצחקוק כששלושתם קפצו עליי בחיבוק. צחקתי כשהם התפרעו בידיי כדי לפזר עלי קמח. חיבקתי אותם, ומזווית העין ראיתי את כל המשפחה שלי, מחייכים בפתח המטבח. חייכתי ודוריאן צילם אותנו מחובקים. קמתי כשאני מכוסה בקמח, ושלושתם הביטו בי מרוצים. ״אוקיי אז מי עוזר להכין עוגה?״ שאלתי את המשפחה שלי, ואבא שלי, אריקה וג׳ספר, מיהרו לברוח מהמטבח כאילו אף פעם לא היו שם. צחקנו ודורי, מת׳ ואלי, נכנסו ושטפו ידיים. הבאתי שקית קמח חדשה, שוקולד מהמקרר, תבניות וקעריות, סוכר, שוקולד צ׳יפס, ומלא מלא סוכריית לקישוט. דאגתי לשים את הסוכריות, קצת יותר מעל להישג ידם של הילדים, כי בכל זאת, ילדים... סוכריות... אנחנו רוצים שישאר משהו לעוגה, ושהם ישנו בלילה. החלטנו להכין עוגת שכבות קטנה, אז עשינו הרבה תערובת. כשסיימנו, הכנו גם המון קצפת, והכנסנו את העוגות לתנור.
לאחר בערך רבע שעה, העוגות יצאו, והשארנו אותם להתקרר לחמש דקות, בזמן שאנחנו שיחקנו בנעיצת מבטים. לאחר מכן, הערמנו את העוגות בשתי קומות, וביחד עם אוסטין וג׳פרי, דוריאן ומת׳יו מרחו המון קצפת על העוגה. אני, בקה ואלי, בגלל שאנחנו בנות ואנחנו יותר עדינות, פיזרנו המון סוגים של סוכריות על העוגה, וזילפנו (ה.ה- למי שלא יודע, זה הזה שעושים עם השקית על עוגות *~*) נגיעות יפות עם הקצפת, ופיזרנו מעל שוקולד צ׳יפס.
עמדנו שבעתנו, מלוכלכים ומרוצים מול העוגה היפה שעמדה על השיש, וחייכנו כשהילדים הקטנים רצו לקרוא להורים שלהם.
אריקה, ג׳ספר ואבא, נכנסו למטבח כשהתחלנו לנקות, והתפלאו כשראו את העוגה המושקעת ״וואו! מי הכין את העוגה המדהימה הזאת?!״ אריקה שאלה בהתפעלות מוגזמת לילדים שלה ״אנחנו אמא! אנחנו הכנו! אני וג׳ספר שמנו את הקצפת, ובקה שמה את כל הסוכריות והקישוטים!״ אוסטין אמר בהתלהבות ״כן?! וואו זה ממש יפה! ואני בטוחה שזה גם ממש טעים! כל הכבוד חמודים שלי!״ היא אמרה מנשקת כל אחד מהילדים הקטנים שלה, שחייכו חיוך זוהר מאוזן לאוזן, ואבא שלהם גם חייך וחיבק אותם ״איזה יופי! טבחים קטנים שלי״ הוא אמר מדגדג אותם והם מתפרצים בצחוק. ארבעתנו חייכנו והחלפנו מבטים בעודנו ממשיכים לנקות. אבא חייך אלינו והביט האחיינים הקטנים שלו.
״וואו זה ממש טעים!״ אוסטין וג׳פרי קראו יחד, כשפיהם מלאים בעוגה, וכל פרצופם מרוח בקצפת. כולנו צחקנו ואריקה ניקתה את הפנים שלהם בחיוך. האהבה שנראתה בעיניה הייתה ללא גבולות. היא הרימה את מבטה לג׳ספר, ועוד ניצוץ נדלק בעיניה. אושר. זה מה שזה היה. מצאתי את עצמי חושבת אם גם אני אזכה לקבל את המבט הזה בעיניים. את המבט האוהב והאהוב. את החום ואת תחושת הפינוק והאכפתיות. את התחושה של בית. משפחה. חייכתי לתמונה של בקה אוכלת את העוגה בנימוס, בזמן שהיא שוכבת על החזה של ג׳ספר, שנשען על הספה, כשלידו יושבת אריקה, ולרגליהם על הרצפה יושבים אשטון וג׳פרי שאוכלים בחיוך גדול. אני כל כך ריצה את זה. משפחה משלי. אהבה משלי.
המשכתי לאכול את העוגה שלי בזמן שאני מהרהרת. אני צריכה להתקשר לליאו, ולהתחיל באמת לחיות בתור עצמי? בתור רומי, ולא רומי בלאק?