Scream of the devil (Straight line)

Chapter 5

השטן הוא לא רע, הוא רק עושה את עבודותו. אין להאשים את השטן, אל תוך זה הוא נולד וזה האוויר שהוא נושם. הלוואי והייתי יכולה להיות השטן, לעשות דברים רעים בלי לחשוב על ההשלכות או שיתחילו להטיף לי.

11.8.15
קוראים יקרים,
המצב בבית מדרדר, אני מרגישה כאילו מוחצים את נשמתי. זה כואב לדעת ששני האנשים שאהבת, שני האנשים הראשונים שנישקו אותך - רבים, ואולי, אין דרך חזרה מפה.

אני מתגעגעת לימים בהם הם היו מתחבקים, אומרים שהם לעולם לא יעזבו אחד את השניה. אך בסופו של דבר, גם אהבה עוזבת, כמו כל דבר אחר. כי אהבה לא יכולה להשאר לנצח, זה רק רגש, אמנם רגש יפה, אך רגש כמו שאר הרגשות. 

אתם מבינים? אהבה לא באמת קיימת, זה כואב להאמין בזה, אך זאת האמת האכזרית.

הגיבור שלי, אותו האחד שהציל את חיי בלא מודע, הבחין בי כנראה בפעם הראשונה בחיו, וכתבתי על זה פוסט, אבל מחקתי אותו. חשבתי לעצמי שאולי פתאום הוא יראה אותו, אבל מה הסיכוי? זה רק עוד בלוג מטומטם שהסיכוי שימצא אותו בכל רחבי האינטרנט הרחב, מאוד נמוך.

הוא גרם ללב שלי לדפוק בחוזקה, אבל זה לא היה הרגש של אהבה, הייתי יודעת, כי הפרפרים לא עפו, ולא הרגשתי עיקצוצים. אני מניחה שפחדתי ממנו, שפחדתי מהגיבור שלי.
אהבה לא קיימת, כמו שכבר אמרתי. אז אולי הוא יאהב אותי, ביום מן הימים, כידידה? אולי יום אחד, לשנינו יהיה אינטרס משותף ונחיה את חיינו ביחד?
כי תאמינו או לא, ״אהבה״, לפי דעתי, היא מילה עדינה למילה - אינטרס.

העולם מלא באכזבות, וכשחברתי הטובה הלכה, איתה גם התקווה שלי למשפחה וחיים נורמליים. כי איך יכול להיות לי חיים נורמליים, אם החברה הכי טובה שלי התאבדה? היא אגואיסטית, התאבדות זה מעשה אגואיסטי, אבל אני לא מאשימה אותה. אני אוהבת אותה יותר מדי בשביל להודות בטעויות שלה.

לקרא את מה שכתבה גרם לליבי להחסיר פעימה. היא צודקת והיא אפילו לא יודעת עד כמה.
ואני חייב להודות שזה די מחמיא לי שהיא מפנטזת עלינו בעוד כמה שנים, ושמתי לב אליה? אני לא זוכר ששמתי לב למשהי בזמן האחרון. בנות הן בזבוז זמן בשביל החיים המבוזבזים שלי.

אני סוגר את המחשב ומניח אותו על השידה, יוצא מהחדר ונועל לסגור את הדלת, ככה אני אוכל להיות בטוח שניקול לא תיכנס ותיגע לי במחשב.

בסלון יושבים חבריה של דודתי ודודתי, היא מוזגת להם מבקבוק הויסקי שהיא מחזיקה בידה, והם זורקים את המשקה לגרונם. הדיבורים נעשים לקולניים יותר ואני רק ממהר לצאת מהבית הזה.

מתי היא תבין שהם לא חברים שלה? האם הם החברים היחידים שיש לה והיא מפחדת לאבד אותם?

אני יוצא מהבית ומבחין בנערה עם שיער לבן-אפור, בגדיה שחורים ואני מניח לחיוך לטפס על פניי.

אני עושה את דרכי אליה ומניח את שני ידיי מסביב למותנייה, כשגופי צמוד אליה מאחורה. היא נבהלת וקופצת בבהלה, גורמת לצחוק לפרוץ מפי.

״גבריאל! לא עושים דברים כאלה!״ היא גורמת לצחוקי להתגבר ואני מוריד ממנה את ידיי כשהיא מתחילה לזוז באי נוחות.

״עדיין לא אמרת לי את שמך.״ אני מזכיר לה את העובדה הזאת. היא מעלה חיוך קטן על שפתייה ומנידה בראשה לשלילה. אני זוקר את גבותיי בהלם ובבלבול. היא לא עומדת לספר לי מה שמה?

״אז איך את רוצה שאקרא לך?״ אני שואל אותה ועושה צעדים אליה, חייב לציין ששיערה החדש נפל על פניה והבליט את עיניה הירוקות, ואני מבין שעשיתי את הבחירה הנכונה בצבע השיער שבחרתי לה.

״תקרא לי איך שתרצה...״ היא מרימה את כתפייה ואני נותן לשם הראשון שעולה בראשי להתגלגל על לשוני.

״אלנה.״