השטן לא מזדהה עם רגשות אחרים, הוא לא מבחין בהם ומוליך אותם שולל אל הבור הענקי. אל תהיה חבר של שטן.
יוני, אותו כיסחתי כמה שניות קודם, נופל על הריצפה נטול כוחות ומתחנן שאחוס על חיו, שהוא יפצה אותי ואם ארצה הוא יהיה המשרת שלי עד סוף חיי.
אני מגחך כשהוא אומר זאת ומניד לראשי, לא רוצה ממנו דבר. יוני, אותו הממזר שנגע בבן דודתי הצעיר הנמצא בשנה האחרונה ליסודי, משלים עם גורלו ואני מגלגל את עיניי לנוכח התמימות שלו.
הוא לא נלחם. הוא מוציא את כל הכיף מהמשחק. אף פעם לא אהבתי את יוני, מהיום הראשון שראיתי אותו ומאז הוא נטפל עליי עד שהחלטתי להיות הגבריאל הפראי, ללא השרשראות הכלאו אותו עד אותו היום.
אני גבריאל שונה עכשיו, אחד שלא דופק חשבון, אותו האחד שאצלו החוקים נועדו בשביל שיפרו אותם.
אני חוזר אל בית דודתי לאחר שסיימתי שני סיגריות, מרלבורו.
אני אהיה השנה בן 17, עוד גיל חסר משמעות בעבורי. עוד מספר שקובע לסובבים לך האם לזלזל בך או לא. האם אתה ילד קטן מדי מכדי להבין או גדול ומבין עניין?
אנשים בעיניי צבועים, בעיקר חבריה של דודתי, המרכלים עליה מאחורי גבה והיא ממשיכה לבוא ולספר להם את סודותיה, את כל המריבות שלה עם בעלה וגם את הדברים החשובים ביותר, אותם היא לא מספרת לאנשים הנכונים. הדברים שיפילו אותה.
אבל לא נראה שזה משנה כל כך לדודתי, היא ממשיכה לעשות זאת למרות שהיא נופלת בכל פעם מחדש. והריבים עם בעלה נוצרים מכך שהוא אומר לה שהם לא חברה טובה, שהם רק יפילו אותה.
אבל אני מניח שאת החברה שלנו אינינו בוחרים. אלה לא אנחנו שמחליטים לאן נלך ולאן צופן לנו העתיד, באיזה אנשים ניתקל ובאיזה סביבת אנשים נפגוש. ובלי שתשים לב אתה כבר קשור בשלשלאות אל אותם סביבת האנשים, אתה לא יכול להיפרד מהם ומתחיל להכחיש את האמת, התחלת לאהוב אותם ואתה לא רואה את עצמך נגמל מהם - הם כמו סמים; אי אפשר לעצור אותם מלהתפשט ברחבי העולם, ואי אפשר להבטיח שכולם מזהים את הגורם לצרות, נלחמים עם השלשלאות ומרחיקים את אותה הסביבה מהם, ויש את האנשים שאותה הסביבה תוליך אותם אל המוות.
כשאני נכנס אל החדר איני מופתע לראות את הלפטופ פתוח על המיטה ואת ניקול הקטנה רדומה על מיטתי.
אם יש אנשים אחדים אליהם אני מתנהג בכבוד אלו המשפחה שלי.
אני מרים את ניקול לחדרה ואחרי שאני מניח אותה על מיטתה ונושק לראשה אני עושה את דרכי אל החדר בחזרה.
אני צונח על המיטה ומקרב את הלפטופ אלי, מכניס אותו למטען ונכנס אל אותו הבלוג שאליו אני מוצא את עצמי נכנס ימים ולילות.
29.7.15
קוראים יקרים שלי,
איני יודעת כמה באמת קוראים את הבלוג המשעמם הזה, שאני חייבת לציין, אם אני הייתי נתקלת בו לא הייתי מעיפה מבט אפילו, יוצאת ממנו ומבטיחה לעצמי לא להיכנס אליו שוב. לעולם.
הייתי חושבת שהכותבת המשתמשת בשם אנונימי - ״אלנה ריידמן״, היא דיכאונית וזקוקה לפסיכולוג במיידי.
אבל אנחנו לא כאן לדבר על מה שאני חושבת על הבלוג שלי, או על המוח הדיכאוני והמטורף שלי.
אנחנו כאן כדי לדבר על היום שלי, סתם כי אני אוהבת לשתף אנשים ואף אחד לא באמת אוהב להקשיב. כאלה הם אנשים, אתה מצפה מהם לפחות להיות לידך כשאתה מספר להם שאמך נפטרה מסרטן, שינחמו אותך. אך הם עסוקים עם העיסוקים המטופשים שלהם.
לרכל ולרכל על החברים שלהם, שעד לא מזמן היו שם בשבילך כשנפלת. אתה לא ראוי להם.
היום ראיתי מחזה נוראי שאין כמותו - במחשבה שניה, אני מניחה שיש כמותו ואפילו יותר גרועים, אך בשבילי זה היה נוראי! - היו שם שני אנשים, אחד אני מזהה כילד הקר שגר אצל דודה שלו, איני מכירה אותו או יודעת את שמו. אותו הילד, אפשר אפילו להחשיבו כנער, פירק במכות את הבריון לשעבר של השכונה. אני עוד זוכרת שאותו הבריון לקח את כספה של אמי, עליו עמלה שעות.
אני מודה לך, הנער הקר, אך אל תעשה זאת שוב. איני רוצה לראותך מסתבך עם החוק בפעם הראשונה שלך כאן מזה שלוש שנים.
בנוסף למראה המזעזע הזה, הייתי עדה היום למכירת סמים, בפעם הראשונה בחיי. חשבתי שאני עומדת לאהרג ברגע שהדילר עבר על ידי ועוד יותר פחדתי לראות את פניו של אותו האיש שקנה ממנו.
בזמן האחרון אני שמה לב שאני רואה יותר מדי, יותר משאני צריכה לראות. אולי אני צריכה להשאר בביתי? ולשמוע את צעקותיה של אמי כשאביה מכה אותה. הכדאי לי?
אני מכבה את המחשב, לא אחרי שהגבתי את דעתי בנוגע לשאלתה, שלדעתי לא כדאי לה, שהיא צריכה להמשיך לצאת ולא להיות ערה למחזהות האיומים בביתה.
אני תוהה מי זאת אותה הילדה. היא הודתה לי היום בבלוג שלה וזאת לא הפעם הראשונה, היא עשתה זאת עוד עשרות פעמים וחוששני שעוד תמשיך.
היא מסקרנת אותי ואני אוהב שהסיקרון הזה נשאר כך, בלי יכולת לטפל בו.
אני אוהב לחיות בחוסר ידיעה, זה נותן לי תחושה טובה כאילו אני גבריאל של פעם. גבריאל שאמו ואביו בחיים, שהוא אוהב אותם עד עמקי נשמתו ומוכן לעשות בעבורם הכל.
ואיני גם חושש שאותה האחת היתה רוצה שאגלה אותה, זה מקום המפלט שלה, איני הולך להיות זה שהורס זאת. הרסתי מספיק דברים.
YOU ARE READING
Scream of the devil (Straight line)
General Fiction-"Scream of the devil, is our pain." אנחנו נולדים עם דף חלק שאותו אנחנו צריכים למלא, כך גם לשטן, אז אל תשכח שגם לשטן פעם היו כנפיים איתם היה עף במרומים. כשדפו של השטן הוכתמה, כך גם חיו. כנפיו נשרו אך צעקת כאבו ממשיכה להשמע בכל לילה. #שני בסדרה(Stra...
