Scream of the devil (Straight line)

Chapter 11

השטן יכול להפוך בחזרה למלאך, הדבר היחידי שהוא צריך לשם כך, זו סיבה אמיתית שרצונה באה מתוך ליבו.

זכרונות הלילה הקודם מכים בי ובמעורפל אני נזכר בנשיקה שלי ושל אדל.
אני מנסה להיזכר מה בדיוק קרה ולא מוצא תשובה לשאלה.

האם אהבתי את הנשיקה? היא זוכרת שהתנשקנו? לנשיקה יש משמעות בשבילה?

אני מחליט לדבר עם אדל. מאחר ואני לא אחד שבורח מהבעיות שלו ומעוניין לדעת את התשובה לכל דבר, למרות זאת, איני עדיין יודע את הסיבה שבגללה הוריי נרצחו. כשהייתי בן 15 ניסיתי למצוא תשובה לשאלה שמטרידה את ראשי, לא הצלחתי ונאלצתי לוותר על להמשיך ולרוץ אחרי שאלה ללא תשובה. אני רק מקווה שיום אחד אני אדע את הסיבה ואולי אז אני אוכל לנקום.

היום בבוקר כשנפרדו, בנוסף להבטחה שלי, היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה ועכשיו אני מחכה על הספסל שלנו לאחר שהתקשרתי אליה וביקשתי שתגיע.

אני מצליח לזהות אותה עוד מכשהיא מגיחה מאחת הסימטאות.
היא מבחינה בי וכעבור כמה דקות - בהן היא לוקחת את זמנה - היא מגיעה ומתיישבת על ידי. על פניה מבט לחוץ שגורם לחיוך קטן לעלות על פניי.

היא כזאת חמודה שהיא לחוצה.
היא תמיד חמודה.

״על מה רצית שנדבר?״ היא אומרת ונשמעת מעט מוטרדת מדבר מה שאינה נראה שאומרת לגלות לי אותו, או למישהו.

״את זוכרת מה קרה אתמול?״ אני שואל אותה וצופה בגופה קופא למספר רגעים לפני שהיא בולעת את רוקה ואומרת שהיא זוכרת רק חלק.

לאחר היסוס קל אני מצליח לדבר,
״את זוכרת את הנשיקה?״ היא מהנהנת בראשה ומשפילה את מבטה.

״אני ממש מצטערת!״ היא ממהרת להגיד ואני עוצר אותה, כי אני לא מצטער.

״את לא אשמה, את היית שיכורה באותה מידה שאני הייתי. ולמען האמת, אני בכלל לא מצטער על כך.״

15.8.15
קוראים יקרים,
היום נפגשתי עם גבריאל, הוא זוכר את הנשיקה.
הוא אמר משפט שבחיים לא אשכח ואני בטח אקעקע אותו בהזדמנות הראשונה שתהיה לי: ״את לא אשמה, את היית שיכורה באותה מידה שאני הייתי. ולמען האמת, אני בכלל לא מצטער על כך.״ אני לא בטוחה אם זה בגלל מה שאמר או שזה בגלל שאחרי זה אנחנו התנשקנו בשנית. למעשה, אני די בטוחה שאלו שני הדברים.

אני מרגישה כאילו החלום שלי מתגשם, לאט לאט, אני מרגישה כאילו אני כבר לא אותה אחת.

כשהוא מחזיק אותי, זה בדיוק כמו שדמיינתי, רק הרבה יותר טוב. ושהוא מסתכל אל תוך עיניי אני נשאבת אל תוכם ומאבדת את היכולת לראות בעולם האמיתי.

הוא הופך אותי לעיוורת אך באותו הזמן הוא הופך אותי לנאהבת.

״אני לא רוצה שתשחק ברגשותיי ומתי שירגיש לך בנוח אתה תוכל להגיע אלי.״ היא אומרת ומנסה להדוף את ידיי שכולאות אותה במטרה שלא תברח ממני.

״אדל...״ אני לוחש את שמה באוזנה, יודע שזה מעצבן אותה הרבה יותר משהיא רוצה להשתחרר.

אני נהפך למיואש מהמשחק הזה כשאני מתחיל לדבר: ״אדל, את לא משחק בשבילי.״ היא עוצרת מלנסות להשתחרר ומקשיבה למה שיש לי להגיד. ״אני לעולם לא הרגשתי ככה לאף אחת!״ אני מספר לה, ״רק תפסיקי לנסות להשתחרר ממני.״