Scream of the devil (Straight line)

Chapter 7

רוב האנשים בעולם נמשכים למה שאסור. במה שונה השטן?

במשך יומיים אלנה לא מפרסמת בבלוג וזה גורם לי לתהות האם היא הפסיקה לכתוב בו? האם היא תרחיק ממנה את הסוד עד שהוא יהפוך לעוד עבר בטוח? היא לא רוצה בסוד הזה בעוד אני רק רוצה סוד. הכל אצלי כל כך גלוי וכל כך ריק, אני לא בן אדם חכם במיוחד. למעשה, בלימודים הידרדרתי ואין בכוונתי לעשות בגרויות. אני רואה איך החיים שלי נזרקים לזבל בגלל שטויות, אבל למה החיים שלי צריכים להיות תלויים בבגרויות? בלימודים? למה החיים שלי לא יכולים להיות תלויים בחוכמת חיים או בחוזק שלי? במה שאני מקרין?

פעם לא הייתי שואל כאלה שאלות.
פעם הייתי הילד שאומרים לו ומבצע.
אבל פעם זה פעם.

כמו כן, במשך היומיים גם את הבחורה לא ראיתי, היא מתחילה להיות חסרה לי, הריחוק והמסתוריות שאופפת אותה מושכת אותי אליה קרוב יותר, הכי קרוב שאפשר. היא גורמת להורמונים שלי להשתולל, רק מלחשוב עליה.

היא לא עוד נערה, את זה כבר הבנתי.

---

אני חוזר מקרב רחוב נוסף בו ניצחתי. היה נדמה לי, לרגע אחד במהלך הקרב, שראיתי שיער לבן מתרחק ממקום ההתרחשות. מה שעיניי ראו גרמו לי לסיים את הקרב מהר יותר וללכת בעקבות השיער הלבן שהספיק להיעלם מטווח ריאתי. אני מתיישב על הספסל הקרוב, שם ישבתי עם הנערה, שעוד היה לה שיער שחור עם קצוות בלונדיניים. היינו נוהגים להיפגש כאן, בספסל בכל יום, היא הייתה עוסקת במחשב שלה ומידיי פעם היינו מדברים על החיים המשעממים שלנו. אני הייתי נוהג להתבונן בה ולצייר אותה בראשי, עד שאני לא יכול לשכוח אותה, או את התנועות שהיא עושה; מקמטת את אפה, מזיזה את אצבעותיה על המקלדת ואת הדרך בה היא מזיזה את שיערה שמפריע לה להקליד.

אני מסיים את הסיגריייה הנוספת שאת רעליה הכנסתי לגופי, זה מרגיע, לדעת שאתה כה קרוב למוות. עד שאני בטוח שהנערה כבר לא נמצאת, אני שומע צעקה מחרישה אוזניים, צעקה זו גורמת לי לקום במהירות מהספסל והנוחות שלי, ולעשות את דרכי אל מקור הצעקה, שמושך אותי קרוב יותר למרות שברצוני לא להתערב.

אני מוצא את עצמי מופתע לראות את תיק המחשב של הנערה נטול על הרצפה ואת הנערה נאבקת עם בחור שגדול עליה, ועליי בכמה מידות טובות. אני לא אצליח לגבור עליו, כל אחד יכול לדעת את זה, וכל איש טיפש ינסה לגבור עליו. אך למרות כל זאת, אני מוצא את עצמי מתקוטט עם אותו הבחור, חוטף ממנו אגרופים ולמזלי גם הוא לא יוצא מזה נקי, וגם הוא חוטף מספר מכות.

אני מבקש מהנערה ללכת, היא מהנהנת ורצה מהמקום לאחר שהרימה את תיק המחשב הכחול. בזמן הזה אני מצליח להפיל את הבחור על הרצפה, לא נראה שזה מזיז לו ממש ואני מוצא את זה כהזדמנות לברוח, לנוס על חיי כל עוד נפשי בוערת בי.

הנערה בעלת השיער הלבן הצבוע כבר הלכה ואני מוצא את עצמי מרחם עליה, עושה את דרכי אל הבית במטרה לבדוק אם עלה פוסט נוסף שאותו כתבה אלנה. בפוסטים שאלנה כותבת אני מוצא נחמה ואוהב לדעת שיש אנשים אחרים שרע להם יותר ממה שרע לי, לא שאני מאמין שאכן רע לה יותר ממה שלי רע. היא עדיין לא ראתה את אמה נרצחת מול פניה. אך אני אוהב לשמוע על בעיות של אחרים, זה מרגיע.

13.8.15
קוראים יקרים,
חוויתי אירוע שלא הייתי רוצה שאתם תחוו, הוא לא נעים במיוחד ואני מבטיחה שגם לא אירוע מסקרן שיכול להשאיר צלקת מסתורית לכל החיים.

אני לא עומדת לפרט על האירוע, כי הוא פה, ככה אני חושבת. אני לא זקוקה גם לנחמות שלכם אך בכל זאת הוסיף שאני מודה לו ששמר עליי בשנית. האם הוא המלאך השומר שלי?

אני גם רוצה להצטער ולהסביר על העלמות הפתאומית שלי במשך יומיים.

הייתי זקוקה לזמן הזה, לחשוב ולהבין, לנסות להבין מה החיים רוצים ממני - ולא, לא מצאתי תשובה.

הייתי זקוקה למעט זמן לחשוב על חברתי שבזמן האחרון מסתובבת במחשבותיי יותר מהרגיל ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליה יותר ממה שאהבתי אותה - אי פעם! ומבטיחה לכם, אהבה כזאת לא רואים בכל יום.

לא אשקר, במחשבותיי עדיין רצות המחשבות על להפסיק את הבלוג, אולי להפסיק לחיות? בתכלס, למה לא? מה יש לי להפסיד? אצטרף לחברה הכי טובה שלי, נצחק על כל החיים. אני אוהבת לדבר על החברה הכי טובה שלי.

בנוסף, הבלוג מרגיש לי מעט דיכאוני, זה בגלל שאני כזאת? אולי אני לא נותנת מספיק צבע לחיים? אולי זה בגלל שאני רואה הכל שחור ולבן, רואה הכל כמו שהוא, כמו שמציגים אותו. זה יותר פשוט. 

אולי הפעם הגיבור יציל לי את הנפש ויציל אותי.
אולי אני צריכה לתת הזדמנות למערכת יחסים שלי עם הגיבור שלי.

יש מלא אולי, כל כך מלא.

אולי זמני ללכת עכשיו?
אולי אני בכלל נולדתי בטעות? טעות מרה של הגורל ועכשיו אני משלמת על כך? חיים תמורת חיים.