הוא חיבק אותי עם ידיו הגדולות, העביר לי תחושת ביטחון ומילא את החלק הריק שבליבי, אך עדיין הרגשתי ריקנות מסוימת, אך לא יכלתי לייחס לה חשיבות. הוא לחש לי שככה מרגיש השטן.
״תכננתי לבוא אליך לפני שבוע אבל לא יצא לי מאחר ואמי עצרה אותי וזה התגלגל לריב ענקי.״ אני מספרת לאביגיל, חברתי הטובה.
״את עזבת אותי לנצח. השארת גוף לא שלם, נתת לי לבנות את מה שיש עכשיו. עוד לפני שסיימתי לבנות את החצי שהותרת לי, הוא הגיע, הוא שבר אותי ואת כל מה שבניתי. עכשיו אני צריכה לבנות את הכל מההתחלה, זה מייאש. אני חושבת לוותר. מה דעתך?״
אני ממשיכה לדבר אל הקבר של חברתי, לשפוך את אשר על ליבי ולנסות להוריד כובד ממה שהספיק להצטבר.
אני מגלה שלדבר עם חברתי זה לא כמו פעם, היא לא עוזרת יותר, היא לא פה לעטוף אותי בחיבוקה, לייעץ לי ולהגיד לי שאני מקסימה. היא כבר לא פה, ואני לא מוצאת נחמה בדיבור אל הקבר שלה שבתוכו נמצא גופה.
זה לא אותו הדבר.
״זה לא אותו הדבר! למה היית חייבת לעשות לי את זה? למה שברת את ליבי? למה גרמת לטיפת התקווה ששכנה בי ללכת לעזאזל?! למה באת ושברת את כל מה שהיה לי ואחר כך את עזבת!״ אני מתיישבת על יד קברה ומוצאת את עצמי בוכה בפעם הראשונה מזה מלא זמן.
״אני אמרתי לך שכולם עוזבים, אמרתי לך שאת בחיים לא תשארי איתי עד הסוף! אמרתי לך שבני אדם מעדיפים לברוח במקום להתמודד.
אבל את רק אמרת שלא כולם עוזבים כל עוד הם בליבך! אבל את עזבת אותי, ואת עדיין גורמת ללב שלי לפעום בכזו מהירות ולכאב לטפס במעלה גופי ולטשטש את ראייתי, לעוור את החלטותיי.״
״הרגשתי בטוחה יותר לידך, היית ממלאת אותי בתחושה המדהימה הזאת. עכשיו את לא פה, אין מי שידאג לי. אבי לוקח אותי איתו רק בשביל להראות לאמי שהוא ניצח. אף אחד כבר לא כאן בשבילי, מקודם היה את גבריאל אך הוא הלך כמו כולם, אחרי שהבטיח שלא יעזוב לעולם.״
״אם אני אעזוב זה יהיה לגיטימי.״
---
אני עושה את דרכי אל ביתי, מרגישה כאילו נועצים בי סכינים בגב. עיניים מכל מקום מופנות אלי, גורמות לי לרצות להגיע מהר יותר. אז אני הולכת דרך קיצור הדרך, למרות שהיא מסוכנת, אני חושבת שהיחס שלהם מסוכן אף יותר.
אני נכנסת אל הסימטה, הולכת ומנסה להיות כמה שיותר בשקט, לא מעוניינת למשוך שומת לב מיותרת. אך זה מאוחר מידי כשאני מועדת על אבן שהייתה באמצע הדרך ולא שמתי לב אליה.
לא עובר מלא זמן ואני שומעת צעדים, מגלה לפני את יותם, אותו האחד שגרם לחרם בכל היסודי שלי. לפעמים אני חושבת שיותם יודע עלי הכל, הוא גורם לי להרגיש חשופה מולו - בפעמים המועטות בהן נפגשנו.
״אדל...״ הוא אומר את שמי ולא עובר מלא זמן עד שעומדים לידו שני נערים נוספים.
״את יודעת כמה חמוד היה הקטע שהעלת אתמול? גרמת לי להזיל דמעה.״ אני פותחת את עיניי בהפתעה. הוא יודע. איך לעזאזל הוא יודע?
״איך אתה יודע?״ אני שואלת אותו ומנסה ללכת אחורה כשאחד מהחברים שלו תופס אותי ולא נותן לי לזוז.
״גבריאל, הוא החבר הכי טוב שלי. לא סיפרתי לך?״ הוא שואל ונראה משועשע.
גבריאל סיפר לו.
אני מרגישה את כל האוויר אוזל ואת נגיעות הידיים של הנערים שהתחילו במעשיהם.
גופי נחלש ואני נותת להם לעשות בגופי כרצונם.
מכות ונגיעות, כל אחת כואבת יותר מהשניה.
שפתיו של יותם עוברות על גופי ופיסות בגדיי לא עלי יותר.
גבריאל סיפר לו.
אני מרגישה כל כאב שיותם גורם לי אך מצליחה לשמוע כמה שהוא נהנה.
אני לא עושה דבר כי אני יודעת.
אני יודעת שמעכשיו עיניי נעצמות לתמיד, האירוע שגרם לעיניי להיעצם.
אני לא יודעת מה יותר כואב.
מעשיו של יותם על גופי או עצם העובדה שהחיים מכים בי. או שבכלל זה דבר אחר, שאביגיל השאירה אותי בעולם הנורא הזה.
״אדל...״ יותם מסיים את מעשיו ועוזב את גופי ליפול.
״אהבתי את חברה שלך... אביגיל קראו לה? היא הייתה אלוהית. חבל שהתאבדה, היינו יכולים לנסות שלישייה.״
YOU ARE READING
Scream of the devil (Straight line)
General Fiction-"Scream of the devil, is our pain." אנחנו נולדים עם דף חלק שאותו אנחנו צריכים למלא, כך גם לשטן, אז אל תשכח שגם לשטן פעם היו כנפיים איתם היה עף במרומים. כשדפו של השטן הוכתמה, כך גם חיו. כנפיו נשרו אך צעקת כאבו ממשיכה להשמע בכל לילה. #שני בסדרה(Stra...
