השטן הפיל אותי ובאותה הדרך הרים אותי. זה הגיוני בכלל? האם השטן לא כל כך נורא כמו שמציגים אותו?
אני יושב על הספסל, מחכה לאלנה, שתגיע. אחרי הפוסט שפירסמה לא יכלתי לנוח אף לא לרגע. אולי זה לא הספסל הנכון?
אבל השעה כבר שש, אני מחכה פה חצי שעה אם לא יותר. אני רק מחכה שתגיע, לראות אותה ולדבר איתה.
אני זורק את הסיגרייה שהיתה בין שיניי כשאני רואה את הנערה עם השיער הלבן עושה את דרכה אל הספסל שאני יושב עליו. שיערה אסוף כקוקו גבוה ועל אפה עגיל באף, היא לבושה בחולצה גדולה בצבע לבן ומכנס שורט קצר על רגליה, כמעט ולא רואים אותו, על צווארה יש צוקר שחור ואני נדהם מכמה שכל המראה המפחיד והפריקי מתאים לה. אני נדהם לגלות שאני דווקא אוהב את זה.
היא מתיישבת על ידי והבעת פנייה לא מובנת, זה גורם לי להרים את גבותיי.
״קרה משהו?״ אני שואל את הנערה עם השיער הלבן. היא מנידה בראשה ומוציאה את המחשב, כמו שנהגה לעשות.
״אני צריכה לספר לך משהו...״ היא אומרת בקול רועד, שגורם לליבי להיצדק לצדקים קטנים.
היא נראת מפוחדת ויותר מכך היא נראת לחוצה.
״את יכולה לספר לי הכל.״ אני מבטיח לה, ולא מכיוון שאני מסוקרן, למרות שאני כן, אלא בגלל שאיני רוצה שהיא תרגיש לא בנוח בחברתי.
למרות שאני מכיר את הנערה רק מספר ימים, ואת שמה אני לא יודע, אני מרגיש שונה לידה, כאילו אני יכול לספר לה הכל בלי לדבר. אני מרגיש לידה בטוח, ואני אוהב את הדרך בה היא גורמת לי להרגיש.
״אתה קורא את הבלוג ״צעקתו של השטן״ נכון?״ היא שואלת. אני מופתע בכדי לענות אך מהנהן במעט הכוח שהצלחתי להשיג.
אולי היא אלנה? הבחורה שכותבת את הבלוג. אני אהיה מופתע אבל בעיקר אחשוב על כמה טיפש הייתי. היא הביאה שם כל כך מלא רמזים לכך שזו היא, אני לא ראיתי זאת.
״אני אלנה.״ היא אומרת, קולה צרוד ונשמע מפוחד במעט. אני מוצא את עצמי מחבק אותה ונותן לדמעות שעמדו לפני כן בקצה עינייה, להיות משוחררות על חולצתי.
מסיבה שאיני יודע מהי, אני לא מוצא את עצמי כועס עליה. לכולם יש סוד ולא כולם יכולים לגלות אותו. אני מניח שאני גאה בה במובן מסוים.
״השם האמיתי שלי הוא אדל.״ אני מחייך למשמע שמה. יש לה שם יפה, אני אוהב אותו.
״למה לא גילית לי לפני כן? הייתי מבין.״
היא גורמת לי להתנהג כמו שבחיים לא התנהגתי, לפחות לא מאז רצח הוריי. היא גורמת לצד הנעים שלי לצאת אליה ורק אליה. היא גורמת לי להרגיש כאילו דבר לא חסר לי אך עם זאת כאילו אני יכול לאבד את כל מה שיש לי בשנייה אחת.
היא לא עונה על שאלתי ומשחררת את ידיה שמחבקות אותי, גורמת לעיניה להביט בשלי.
״רוצה להשתכר עד אובדן חושים?״ שאלתה גורמת ללחיה להסמיק מעט ואני מהנהן. אני רוצה לעשות איתה הכל, גם אם זה אומר לאתאבד איתה.
היא גורמת למחשבות דבליות לצוץ בראשי.
אני שואל אותה מה היא מעדיפה, שנקנה בקבוקים ונפתח כאן או שנרד לבר בסוף השכונה. היא עונה שהיא מעדיפה שנשתה כאן ואנחנו עושים את דרכינו אל המכולת במטרה לקנות בקבוקי אלכוהול.
אנחנו בוחרים בבקבוק טקילה קוארבו, אני לא מסכים לה לשלם ומשלם על הבקבוק בכספי.
לאחר מכן אנחנו חוזרים לספסל, מתיישבים עליו ואדל דואגת להניח את תיק המחשב שלה הרחק מאיתנו מחשש שתפיל אותו ותגרום לשבירתו.
שעה אחרי זה אנחנו כמעט סיימנו בקבוק שלם, מדברים על כל מני נושאים לא חשובים.
״את כאילו שותה אבל לא מעשנת?״ אני שואל אותה ומנסה להבין את המוח המעוות שלה.
היא מהנהנת ונראת די משועשעת. לפתע היא מתחילה לצחוק ולאחר מכן לוגמת לגימה נוספת מהבקבוק, מעבירה לי אותו.
״אנחנו צריכים לעשות את זה יותר,״ היא מתחילה להגיד וממשיכה, ״להשתכר ככה על הספסל.״ אני מתחיל לצחוק ואחרי גם היא. כמה שניות לאחר מכן היא כבר נמצאת על ברכיי שהצחוק לא פסק.
אני לא יודע להגיד עם הצחוק שלה הוא צחוק של כאב או של שמחה והנאה. אבל אני בהחלט יכול להגיד שזה גרם לחיוך לעלות על שפתיי, ואולי זו בכלל השפעת האלכוהול כשאני לוקח לגימה נוספת.
במהרה שנינו מסיימים את הבקבוק. אין לנו דעה ואין לנו שליטה על מה שיקרה, אנחנו לא יכולים להגן עלינו - שני שיכורים באמצע עיר אחת, על ספסל אחד ובקבוק גמור אחד.
הצחקוקים שלנו משתלבים ביחד ובמהרה, לפני שאני מצליח לקלוט בכלל מה קורה, שפתיי נפגשות בשלה, סוחפות אותה לנשיקה עמוקה מלאה בחוסר ידיעה.
אנחנו בטח נשכח את זה מחר.
YOU ARE READING
Scream of the devil (Straight line)
General Fiction-"Scream of the devil, is our pain." אנחנו נולדים עם דף חלק שאותו אנחנו צריכים למלא, כך גם לשטן, אז אל תשכח שגם לשטן פעם היו כנפיים איתם היה עף במרומים. כשדפו של השטן הוכתמה, כך גם חיו. כנפיו נשרו אך צעקת כאבו ממשיכה להשמע בכל לילה. #שני בסדרה(Stra...
