Scream of the devil (Straight line)

Chapter 4

אנחנו טרודי מחשבות, אך השטן יותר.

במשך שבוע אני נמצא בלי המחשב שלי, אותו שברה בת דודתי, ניקול, שהעבירה אותו מן שידתי למיטה. המחשב נמצא כרגע בתיקון ויחזור רק בעוד יומיים ועד אז אני מנסה להיכנס לבלוג דרך הטלפון. מה שלא הצליח לי.

אני יושב על ספסל ברחוב, משועמם משהייתי עד כה, חושב על החיים. מה כבר אפשר לחשוב על החיים? אני מאמין שאנחנו אלה שמחליטים את מי לאהוב, במודע או לא, אנחנו אלה שמחליטים על הצעד הבא שלנו.
אין דבר כזה גורל - כך אני חושב.
גורל זה רק עוד המצאה מטופשת. גורל? באמת? האם היה גורלם של אבי ואמי להירצח באותו היום? זה הגורל האכזר שהם קיבלו? אם כך, איני רוצה לדעת מה גורלי הוא, ואני מעדיף להאמין שאין דבר כזה הנקרא גורל, שאני יכול ומוזמן לעשות מה שארצה, להיות איפה שארצה, בלי שה״גורל״ ישלוט בי.
אם יש גורל, אז מה שווים החיים אם הסוף כבר קבוע מראש? לא משנה כמה ננסה לשנות אותו.
ולא, אל תגידו לי שמה שמשנה זו הדרך, כי בשבילי, מה שמשנה זו התוצאה.

״סליחה, אני יכולה לדבר איתך?״ אני מסובב את ראשי לכיוון הקול המפריע לשלוותי, ואיני מתלונן לראות את עינייה הירוקות ושערה השחור עם הבלונד בקצוות. להפך, אני דווקא די מתרגש לראותה, בלי סיבה.

אני מהנהן, משותק, אך לא מראה זאת. היא נותנת לי חיוך קטן, מלא בהערצה ומתיישבת על ידי, מביטה בשעון שעל ידה ולאחר מכן חוזרת להביט בי.

״על מה רצית שנדבר?״ אני שואל את אותה הנערה המסתורית, ונראה שהיא מחפשת את המילים להתחיל את השיחה.

״רציתי רק להגיד תודה. בלי סיבה האמת, אני מניחה שאני סתם שמחה שהגיע הגיבור של השכונה שהראה לכל הבריונים פה, מי שולט.״ אני מגחך ממילתה האחרונה. מי שולט? מי באמת שולט? יש דבר כזה שליטה?

אני באמת צריך להפסיק לחשוב. גבריאל! תפסיק לחשוב!

״ומי שולט?״ קולי יוצא צרוד, מהסיגריות שאני מעשן, כשאני שואל את השאלה. אני לעולם לא אפסיק לעשן סיגריות.

״אף אחד, כנראה. אבל לא הייתי מתלוננת אם זה היית אתה.״ אני פורץ בצחוק ומבחין בחיוך העדין שעולה על פרצופה, הסומק על לחייה כשהיא מבינה מה אמרה וזה רק גורם לצחוקי להתגבר.

״את נחמדה, אני כבר מתחיל לחבב אותך.״ אני מספר לה והיא רק מסמיקה יותר.
היא מתחילה לשחק עם הקפוצון הורוד שלבשה מתחת לחולצת בית הספר הקצרה.

״אתה גורם לי להרגיש מובכת.״ היא מודה וזה רק גורם לצחוק להשתחרר מחדש. אני מרגיש מעט לא נעים כשאני מבין שלא נוח לה עם מה שאני עושה, ומפסיק את הצחוק.

היא מגלגלת את עינייה ומוציאה מתיקה את מחשב הלפטופ הלבן, מניחה אותו על רגלה ומדליקה אותו. מפה אני מפסיק להסתכל על מעשייה ומתחיל להסתכל ישר.

״אני רוצה לצבוע את השיער,״ היא מתחילה לדבר, גורמת למבטי לזוז בחזרה אליה, ״איזה צבע כדאי לי?״ היא שואלת ומראה לי דרך המחשב שתי בנות עם שיער בצבעים שונים. על אחת מהבנות יש שיער בצבע אדום-שחור ועל השניה יש שיער בצבע לבן-אפור. אני נדלקתי יותר על הלבן-אפור, ועונה על שאלתה.

״תודה.״ אני אומר שזו אינה בעיה וקם מהספסל.

״אני אשמח לראותך שוב.״ אני אומר, עדיין לא יודע את שמה ונראה שהיא לא אומרת להגיד אותו אז אני עושה את דרכי לבית.