"איזה יום מעייף," מריה חברה שלי התיישבה איתי בחצר ואני נשענתי על הכסא עם הבטן שלי שמיום ליום נהיית יותר כבדה לי,הרגליים שלי מתנפחות והחזה שלי כואב וגדל עוד יותר.
כמה שהריון זה דבר נפלא,ככה הוא קשה.
"מה עשית שאת עייפה?" שאלתי בגיחוח והיא הורידה את המשקפי שמש היקרות שלה והכניסה אותם לתיק לואי ויטון שהונח על הברכיים שלה.
את מריה הכרתי לפני כמה חודשים,היא בת 23 והיא אשתו של חבר של איידן.
שמתי לב לזה שכל הנשים של החברים של איידן צעירות,יש למאפיונרים חולשה לצעירות או מה?
יצא לי פעם אחת לזרוק לאיידן יציאה מצחיקה שגרמה לויכוח קטן בנינו.
אמרתי לו שהוא רצה אותי רק בגלל שאני צעירה ויפה וכל הבנות בגיל שלו מכוערות וזקנות.
על זה חטפתי כמה מכות בראש מאיידן,יש לו הרבה סיבות אחרות לרצות ולאהוב אותי גם אני בטוחה בכך.
"עשיתי קניות,החלפתי רהיטים בבית,יום עמוס" מריה אמרה ואני ניסתי לא לצחוק.
זה באמת מצחיק אותי,אם אני חושבת שאין לה ממה להתעייף כשהיא לא עושה כלום לא בגלל שבעלה לא מסכים לה לעבוד בגלל שהיא בעצמה לא רוצה והיא נהנת מכל העושר הזה,אז מה אנשים יגידו עלי כשאני אגיד שאני עייפה מיום עמוס? אני מקווה שרק לא יחשבו עליי מה שאני חושבת על מריה.
את הצהריים שלי בליתי עם מריה שסיפרה לי חוויות מרגשות על החיים המוצלחים שלה ואני סיפרתי לה שאני ממש עצבנית כשאני בהריון,לא אופייני לבחורה שקטה כמוני.
"בייב?" קולו של איידן נשמע מהחדר שינה בעוד אני מחפשת מה ללבוש,כנראה אני גם לא אמצא כשאני בחודש תשיעי עם בן ובת שלכל אחד ואחת יש הגודל שלו שמונע ממני ללבוש בגדים שאני אוהבת.
"זה קטן,זה קטן, זה לא נסגר עלי,זה עושה אותי שמנה," מילמלתי לעצמי וזרקתי כל בגד אחד אחרי השניה שלא התאים לי לרצפה.
רק אל תתעצבני ליאה,רק לא להתעצבן זה לא טוב לקטנים שלך.
"אין לי מה ללבוש!"צעקתי על כל החדר ארונות והבטתי באיידן שנשענן על המשקוף של הדלת בעלת השתי דלתות בחדר הארונות .
הוא הסתכל על כל הבגדים שזרקתי לרצפה ואני כבר לא יכולתי להחזיק את הדמעות בתוכי והתחלתי לבכות,אני בוכה בגלל בגדים ?
ממתי זה ? זה נראה כל כך טיפשי לבכות בגלל זה אלוהים.
"למה את בוכה?" איידן התקרב אליי ואני התיישבתי על הכורסה מול האי הרחב בחדר הארונות מרוב שלא יכולתי לעמוד יותר מדי עם כל הכובד שיש בתוכי.
"כי אני שמנה," אמרתי בקול מיילל מבכי ואיידן ציחקק צחוק משועשע והתכופף אלי כשהוא נעזר בברכיים שלי ומלטף אותן.
"את לא שמנה,את קציצה יפה וחמודה." איידן נישק את הבטן שלי ואני פתחתי את העניים שלי וניגבתי דמעות.
הוא קרא לי קציצה? עכשיו אני באמת בוכה.
"אתה קראת לי קציצה?" שאלתי אותו במבט מאיים והוא הביט על הבטן שלי וניסה לחנוק את הצחוק שלו כי הוא ידע את ההשלכות של זה.
הוא מעצבן אותי.כולם מעצבנים אותי.אני מאוד עצבנית עכשיו.
YOU ARE READING
קללה של אושר
General Fictionקללה של אושר או קללה של עצב? בלי הבטחות,אף אחד לא מבטיח שקללה יכולה להיות רעה ולהרוס הכל. קללה היא גם אהבה. √תכנים מיניים. √שפה גסה √דיבור מיני תאריך העלת הסיפור: 31/1/16
