אני יושבת מחכה לו.שעה.עוברת עוד שעה.עוד שעתיים.עוד שלוש שעות.ואף אחד לא יוצא משם,אף אחד לא אומר לי מה איתו,מה עם בעלי.
אני רועדת,אני מסתכלת על הדלת הזאת ורועדת מקור.לא קור של מזג אוויר,קור של פחד שמשהו יקרה לו.שמשהו גרוע יותר ממה שקרה לו יקרה.אני אפילו לא רוצה להגיד את זה במילים,אבל אני מפחדת.
אני מסתכלת על הדלת הזאת,על המקום הזה.בוחנת כל דבר אפשרי כאן כדי להרגע,כדי להעביר את הכאב בעניים שלי שלא מפסיקות לדמוע.העניים שלי לא מפסיקות לבכות.אני מחבקת את עצמי כדי להתחמק מהקור אבל גם זה לא עוזר.השמיכה שהם הביאו לי,אני אפילו לא רוצה לגעת בה.אני רוצה שאיידן יחבק אותי.אני אחכה לו שהוא יחבק אותי.
אנחנו לא בבית חולים.הם לא לקחו אותו לבית חולים.הם אפילו לא חשבו על לקחת אותו לשם והכל בגלל שהם מפחדים שאיידן יתפס.שהם יתפסו בידי השוטרים אחרי מה שקרה במלון.הם מחפשים אותו,השוטרים מחפשים אותו.ראיתי בחדשות עכשיו את כל מה שקורה במלון והם מחפשים אותו,הם יודעים שזה קשור לאיידן כי זה גם המלון שלו וזה ברור שאם איידן נמצא שם אז זה קרה בגללו.אני לא יודעת מה הם יעשו אם הם יתפסו אותם,אבל אני מקווה שהם לא יכניסו אותו לכלא.שהוא יחיה.שהוא לא יעזוב אותי ואת הילדים אף פעם.אני מלאת תקוות,ואני מקווה שהתקוות האלה לא לשווא.
אני מחכה.לא מפסיקה לחשוב.לא מפסיקה לחשוב איך נהיה אחרי שהם יסיימו לנתח אותו במקום הזה.הם הביאו לו רופא פרטי מיוחד.שנראה שהוא מטפל במקרים כאלה הרבה,הוא עשה את זה ממש בחשאי.כיאלו הוא כל הזמן מטפל בעבריינים ויודע את העבודה שלו.
ואז,אני מתפללת שוב פעם לאלוהים.שישמור עליו.שיציל אותו.שלא יתן לו לעצום את העניים.לעזוב אותי לבד.אני אעשה הכל,אבל שלא יעזוב אותי.
תמיד פחדתי.בקשר שלי איתו תמיד פחדתי שיגיע הרגע הזה.שאני אצטרך לחכות לו מחוץ לחדר טיפולים.לחכות לתשובה מה איתו.אם הוא יחיה.אם הוא ישרוד.פחדתי שיבואו בלילה להודיע לי שהוא מת.שלקחו לו את החיים.פחדתי לאבד אותו כל יום שאני קמה בבוקר.כל יום שאני הולכת לישון בלילה.
שאני מרדימה את הילדים.מנסה להוציא מהראש שלי שיש סיכוי שאבא שלהם לא יחזור בבוקר.תמיד הייתי מבקשת בלילות מאלוהים שכשהוא עולה לישון איתי,אחרי שאנחנו עושים אהבה,שאף אחד לא יתקשר אליו.שהוא ירדם כל כך חזק ולא יקום.לא יקום לקריאות שקוראים לו בעולם שלו.שאף פעם לא ילך.
הפחד שלי התקיים.כל מה שפחדתי ממנו מתקיים.
אני יושבת פה,בוכה דמעות אין סופיות.משפשפת את עניי כדי שאוכל לראות לפחות טיפה בבירור.בוכה מפחד,מכאב,מיאוש,מאכזבה.בוכה מהכל.
בוכה מהזכרון לראות אותו שם,שכוב מדמם על הרצפה.במקום שהוא חטף אותי לראשונה,במקום שהתאהבתי בו,ובמקום שהשלמתי איתו.שם איבדתי את בעלי,שם הוא אמר לי שאם הוא ימות שדיאן יהיה היורש שלו.כיאלו הוא מכין אותי שהוא לא ישרוד.אבל אני לא מקשיבה לו,שום דבר לא יכין אותי.שום דבר לא יגרום לי להתגבר על זה.אם הוא ימות,אני אשנא אותו כל החיים.אני אתעב את הגבר הזה.
אני נזכרת באנשים המתים שם על הרצפה.לא היה לי אכפת מהם.היה לי אכפת רק מבעלי.מבעלי שהם לקחו לי אותו.
אבל האם לבעלי אכפת ממני?האם הוא ילחם על עצמו לפחות בשבילי?בשביל דיאן ומיאל?שהוא חיכה להם בקוצר רוח.התחנן בפניי שאני אכנס להריון ואלד לו ילדים.ועכשיו?הוא מתכוון לעזוב אותי?את הילדים שהוא כל כך חיכה להם?אני לא מוכנה לקבל את זה.לא מוכנה.
אני יותר מדי אוהבת אותו,יותר מדי זקוקה לו ולאהבה שלו.לחיבה שלו,לחיבוקים שלו.לגוף ולקול שלו.כל זה לא יכול להגמר לי ככה.הוא לא יכול ללכת ככה כיאלו כלום לא היה.
YOU ARE READING
קללה של אושר
General Fictionקללה של אושר או קללה של עצב? בלי הבטחות,אף אחד לא מבטיח שקללה יכולה להיות רעה ולהרוס הכל. קללה היא גם אהבה. √תכנים מיניים. √שפה גסה √דיבור מיני תאריך העלת הסיפור: 31/1/16
