ההרגשה הזאת,ריקנות.
אדם הולך ומשאיר אותך לבד בעולם חסר הצדק הזה,בעולם של חיות,בעולם שאין לו באמת משמעות לזמן.שאין בו באמת משמעות לחיים.
מה הם חיים?חיים הם זמן.חיים נגמרים.
והזמן שלנו קצר.שנתיים של אהבה.
ואז הגיע קללה,ולקחה איתה את הכל.
לקחה אותי ביחד איתו.
קללה שקיללה את החיים שלנו.
אין שום משמעות לחיים בלי האדם האהוב שהיה לצידך,בלי החצי שהשלים אותך,בלי האיש שהיה הכל עבורך וכל עולמך.
אבל יש לי משהו דבר אחד ממנו,המלאכים שלי.
דיאן ומיאל,הם מה שיחזיקו אותי על האדמה המלוכלכת הזאת.
ההלוויה הייתה קשה,היה כמעט אלף אנשים,תקשרות,מצלמות,שומרי ראש בכל נקודה בבית עלמין.אנשים לבושים בשחור ומזילים דמעות מאחורי משקפי השמש היוקרתיות והשחורות שלהם.
אין ערוץ חדשות שלא דיבר על מות ראש המאפייה הכי חזקה ביבשת אמריקה.
אין ערוץ חדשות שלא הגיע לביתי כדי לראיין אותי,כל כתב שרק העז להתקרב אלי מצא את עצמו מורחק ממני עשרות קלימטורים עם נשק צמוד למצח שלהם כדי שילכו.
הייתי שבר כלי כמו שמעולם לא הייתי.עם שתי תינוקות בידיים.
שמחייכים וצחוקים,כי הם עוד לא יודעים,שאין להם אבא יותר.
רצחו את אבא שלהם,בדם קר,בלי שום הודעה מוקדמת,לקחו לי את בעלי ואת אבא של הילדים שלי.ועכשיו אני לבד,עם שתי מלאכים בידיים.
שלי ושל איידן.
בימים האלו,הרבה אנשים הגיעו,ניחמו אותי ואת המשפחה.היו שם כדי לומר שתמיד הם כאן בשבילנו כשהאמת היא שלא באמת אכפת להם.
לא אכפת להם כמו שלי אכפת.
ראשי מאפיות הגיעו לנחם ולמסור את צערם,כולם היו המומים שזה קרה.אבל אני שתקתי.הסתכלתי כל אחד מהם כעל רוצח שרצח את בעלי.זה יכול להיות כל אחד בהם.אני לא מאמינה באף אחד.
ואני שונאת אותם,עד עמקי נשמתי.
בשבעה,דיברו על איידן שהוא היה אדם עם כבוד ומילת אבן שלא ניתן לשבור אותה.
אדם נטול פחד.
אדם חזק.
אדם כוחני.
אדם עוצמתי.
עכשיו,הוא אדם מת.
אין אותו יותר,התכונות שלו לא משנות.
כי איידן לא קיים יותר.
אחרי השבעה,נשארו אני הילדים והמשפחה שלי,אמא ואחותו של איידן,ודמיאן והמשפחה שלו.
בימים הראשונים,הייתי מסתכלת על עינהם של הילדים ובוכה.
אותם עיניים כחולות.
הם חייכו,הם חייכו את החיוך שלו.
הייתי רואה אותו,בילדים שלי.
בלילות,במיטה שהפכה לקרה ושקטה בלעדיו,היו לי סיוטים.הייתי מדמיינת אותו.רק מחייך.הוא לא היה אומר כלום.הוא היה רק מחייך.
ואז עברו עוד ימים,עוד שבוע,עוד שבועיים,עוד שלושה שבועות שבהם אני הולכת כאדם מת בגוף חי.
בלי בעלי,רק עם ילדים.
אני אלמנה.בגיל הצעיר לחיי.אני בלי אהבת חיי.
הייתי מוכנה להקריב הכל בשבילו,הייתי מוכנה לתת את עצמי למענו,אבל אני יודעת שהדבר הראשון שהוא רוצה שאני אעשה זה להיות בשביל הילדים שלי אותה אישה שהייתי איתו.
ויש לי אותם,אז הוא בתוכם.הוא חלק מהם.והוא תמיד ישאר חלק מהם.
YOU ARE READING
קללה של אושר
General Fictionקללה של אושר או קללה של עצב? בלי הבטחות,אף אחד לא מבטיח שקללה יכולה להיות רעה ולהרוס הכל. קללה היא גם אהבה. √תכנים מיניים. √שפה גסה √דיבור מיני תאריך העלת הסיפור: 31/1/16
