אני מתעוררת,קרני השמש משדלים אותי לקום,אני מניחה את ידי על עיניי כדי להסתתר מהשמש המעצבנת ואז משפשפת את עיניי ומתרגלת לאור.
אני חלמתי על איידן.זה היה נראה כל כך אמיתי.כיאלו הוא באמת כאן.הרחתי את הריח שלו.והוא דיבר.סוף סוף הוא דיבר.הרגשתי כיאלו אני מרחפת בעננים.בכיתי בחלום.התרגשתי לשמוע את הקול שלו.שלוש שנים אני חולמת את אותו החלום,מאז שאיידן נהרג הפסקתי לחלום את אבא שלי מאיים עלי שהוא יהרוג אותי.
התחלתי לחלום על איידן.שהוא כל הזמן מחייך אלי.אבל בחיים לא דיבר.ועכשיו הוא דיבר.הוא שאל על דמיאן ועל מה הוא אמר לי.סיפרתי לו,ואז הוא שאל אם שכבתי איתו,אמרתי לו שאני אוהבת אותו כל כך,שאני לא יכולה להיות עם מישהו אחר שזה לא הוא,הוא אמר שהוא היה הורג את שתינו אם הייתי שוכבת איתו.
״אלוהים.״ אני מניחה את ידי על הלב ומזנקת מהמיטה כשאני נזכרת בפרט האחרון של החלום שלי על איידן.
״זה סימן כלשהו?״ אני ממלמלת לעצמי.ליבי צורח מכאב ואני מבוהלת עד מוות.
״בוקר טוב.״ שון נכנס לחדר ומחייך אלי חיוך קצר ורגוע,אני בולעת את רוקי ומעבירה את שיערי המבולגן לאחור.
״דמיאן חיפש אותי?״ אני שואלת בשקט והוא מצחקק.כיאלו שאלתי שאלה טיפשית.
״הוא מחפש.הוא בחיים לא ימצא.״ הוא אומר בקול רציני ואני משפילה מבט.
אני מנסה לשכוח מהחלום הזה.לשכוח שראיתי את איידן.שהוא אמר שאם אשכב איתו הוא יהרוג את שתינו.אלוהים אני לא מסוגלת לעשות דבר כזה.אני כל כך נאמנה לו...אפילו שהוא לא כאן.
ואז אני נזכרת במשהו שהציק לי רגע לפני ששון הרדים אותי.אני רוצה לשאול אותו את זה.
״אמרת שהילדים שלי בחיים לא יהיו בסכנה,קראת להם אחיינים.״
אני שואלת בסקרנות והוא נשענן עם ידו על משקוף החלון ומביט בנוף של לוס אנגל׳ס.נראה כיאלו הוא מתחמק מכאב קטן.
ואז הוא מחזיר לי מבט,קשוח וקודר.אני ממשיכה לבהות בו והוא מושך את שפתיו כאחד שמשהו מציק לו.כיאלו עובר עליו מליון ואחד דברים והוא מסתיר אותם.
״אנחנו הולכים.״ הוא עובר נושא בחדות ואני מהנהנת בראשי.אני אשמח ללכת.לילדים שלי.הם מתים מפחד.מתגעגעים לאמא שלהם.אלוהים אני רק חושבת על זה,אני רוצה לבכות.
ואז אנחנו הולכים אחרי שאני שוטפת פנים ומצחצחת שיניים.כשאני יוצאת מהחדר אני רואה דירה גדולה ומעוצבת במורדניות ויוקרה.
אני רוצה לשאול אם זה הבית של השטן,ואיפה השטן הזה.אבל אני חוששת.
האם שון הוא השטן?
באוטו,אחד השומרים מביא לשון שקית חומה.שון סוגר את הדלת ומושיט לי את השקית.
״תאכלי.יש לך שם נס קפה ופרוסה.היא אמורה להיות טעימה נדמה לי.״ הוא מצחקק בנחמדות ואני מגלגלת את עיניי ולוקחת את השקית ממנו.אני רעבה.
אני לא יודעת כמה זמן הנסיעה הייתה,אבל בערך לקח שעה וחצי עד שאני מצליחה לראות שאנחנו נכנסים לעיר היוקרה של לוס אנגלס.לעיר שלי.מאליבו.הוא בא איתי לבית?אני מסתכלת אחורה.שיירה של רכבים שחורים וגדולים מאחורינו.
״כמה רכבים יש מאחורה?״ אני שואלת בסקרנות ושון מפסיק לשחק עם השרשרת חרוזים שלו ומחזיר לי מבט פשוט.״שבעה.״
הוא אומר ואני פוערת את עיניי.״בשביל מה כל כך הרבה?״אני שואלת בהלם כאילו מוחי הקטן לא יודע שדמיאן רותח מעצבים והוא הרים את כל העולם על הכתפיים.
YOU ARE READING
קללה של אושר
General Fictionקללה של אושר או קללה של עצב? בלי הבטחות,אף אחד לא מבטיח שקללה יכולה להיות רעה ולהרוס הכל. קללה היא גם אהבה. √תכנים מיניים. √שפה גסה √דיבור מיני תאריך העלת הסיפור: 31/1/16
