"החיים קצרים מדי בכדי להתעורר בבוקר עם חרטות. אז, אהוב את האנשים שמתייחסים אליך יפה ושכח מאלו שלא. והאמן שכל דבר קורה מסיבה כלשהי. אם אתה מקבל הזדמנות, אחוז בה. אם היא משנה את חייך, תן לה. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל, הם פשוט הבטיחו שזה יהיה שווה את זה."
-הארווי מקאיכל חיי המשכתי לומר לעצמי, שכל דבר קורה מסיבה מסוימת.
אני בטוחה שאם לא הייתי חושבת ככה, הייתי חושבת שנתקעתי בחיים מלאי מזל רע.
האמונה הזו תמיד היתה בי. האמונה שכל דבר נוראי שקרה לי בחיים, קרה כדי להוביל לדבר אחר, טוב יותר.
אבל לפעמים, ממש במקרים נדירים, יוצא לי לחשוב... מה אם ככה זה? מה אם נולדתי לחיים מלאי תבוסות, מלאי כאב? מה אם לא יבוא השינוי הגדול?כל האנשים האלה שאומרים שכל בן אדם נולד כדי לעורר שינוי משמעותי כלשהו, שלכל אדם בעולם יש תפקיד... יש לי רק דבר אחד להגיד להם- בולשיט. בולשיט אחד גדול.
שמעתי על הרבה מאוד אנשים, חשובים וגם לא חשובים, שהיו ממש על סף מוות, וכל מה שהם אמרו זה שזה אומר שהם עשו את תפקידם בחיים, וכך תם מסעם.
אז מה עם התינוקות שמתים בשנייה הראשונה שהם יוצאים מהרחם? מה תגידו עליהם? האם גם הם מתו כיוון שמילאו את תפקידם בחיים? בכך שזכו לנשום רק שלוש שניות?
מה תגידו על אנשים חולים? שמתים ללא סיבה רק בגלל שהטבע בחר בהם כקורבן למחלה?
מה תגידו לאנשים שנרצחים? גם הם מתו כמטרה קדושה? אתם חושבים שאי שם הנשמה שלהם מרחפת באוויר ואומרת 'לפחות נרצחנו כשעשינו את תפקידנו בחיים האלה'? לא, הם לא.
לאט לאט, התחלתי לפקפק באמירה שלכל דבר יש סיבה.
כי... מה בדיוק תגידו על הורים שנוטשים את התינוקות הקטנים שלהם ומשאירים אותם באיזה בית אומנה, למשל, כמו שקרה לי? האם הם עשו זאת מסיבה מסוימת? אין לדעת. אבל בואו נניח שכן. בואו נניח שהיתה להם סיבה מוצדקת לנטוש אותי ולמסור אותי לבית אומנה.
אבל האם יש גם סיבה לכך שהביאו אותי לבית האומנה הספציפי הזה? שבו כל רגע בילדות שלי היה נראה כעוד יום שאני אמורה להרשים את האומנת, לא לאכול לידה, לא לתת דוגמא רעה לשאר הילדות שם, שאם חס וחלילה מישהי תראה אותי אוכלת כל כך הרבה, גם היא תעשה זאת.
זה היה משפיל. לראות את כל הילדות הרזות והקטנות עומדות בתור ומחכות שהאומנת תחלק להן את המנה שלהן, ואז, כשמגיע תורי, היא פשוט מחמיצה פנים ומצביעה לעבר דלת היציאה.
מזל שהיה לי, ועדיין יש לי, את ליליאן. החברה הכי טובה שלי. הכרנו בבית האומנה, כמובן.
בכל סיום ארוחה היא היתה מגניבה לי כמה שאריות אוכל אל תוך החדר, לא יכלה לראות אותי סובלת.
וככה היינו שם, מאז שאנחנו זוכרות את עצמינו, זו היתה השגרה שלנו.
אני הייתי מושפלת באופן פומבי ומשפיל על ידי האומנת, שלא הסכימה לתת לי בכלל אוכל... וליליאן היתה דואגת לי לאוכל שהיה כה חסר. ככה היינו למשך 10 שנים, עד ש.... היא גילתה אותנו. האומנת גילתה שליליאן דואגת לי לאוכל, ובלי לחשוב פעמיים היא סילקה אותנו משם.
תוך זמן קצר מצאנו את עצמינו, שתי ילדות בנות עשר, מסתובבות לגמרי לבד ברחוב... ללא שום משפחה, אוכל, מים, כסף, או מקום לגור בו.
במשך שנה שלמה היינו ברחוב...
הגענו למצב שבו היינו צריכות לקבץ נדבות מאנשים... והמקסימום שהגענו אליו היה 5 דולר ליום. בכל זאת, אתם יודעים, איזה אדם שמכבד את עצמו אי פעם יביא כסף לשתי בנות זרות ומטונפות ברחוב?
עם הכסף המועט הזה ניסינו לחיות, ועם הזמן כבר התרגלנו למילת התיאור "הומלסיות". היו עוד כמה אנשים, יחסית מבוגרים, שגם גרו ברחוב, בדיוק כמונו.. והם היו עוזרים לנו לפעמים.
זה היה קשה, אני לא אשקר. אם פעם חשבתי שבבית האומנה כל כך גרוע, לא ידעתי מה מצפה לי ברחוב. כל הזיכרונות האלה הם זיכרונות שברגע זה אני מעדיפה לשכוח.
אז ככה עברה לה שנה. שנה שלמה של שהייה ברחוב, קיבוץ נדבות והסתפקות במה שיש.
כשאני וליליאן חשבנו שזה כבר הסוף, שאנחנו לא נשרוד יותר עוד שנה, גם אם בגלל מזג האוויר וגם אם בגלל מחלות נוראיות... זה הגיע. הנס הגדול שחיכינו לו שנה שלמה.
אני בחיים לא אשכח את היום הזה. זה היה חודש ינואר, אמצע החורף, וגשם עז ירד. אני וליליאן ישבנו במקום הקבוע שלנו, בין פארק שעשועים קטן לבין מכולת קטנה במורד הרחוב, רועדות מקור ורטובות מכף רגל ועד ראש. כל הרחוב היה ריק. שום בן אדם שפוי לא העז לצאת החוצה בקור הזה. אפילו שום מכונית לא היתה על הכביש. חוץ ממכונית אחת. של אישה אחת. האישה ששינתה לנו את החיים.
YOU ARE READING
》Deep Skin《
Romanceעם עבר קשה על כתפיה ובעיית דימוי עצמי, אנאבל ג'ונסון מרגישה סוף סוף שהגיע הזמן שלה לחיות כראוי. לאחר הרבה מפלות בעברה, אנאבל חושבת שסוף כל סוף חייה משתפרים. היא מגיעה לקולג' בניו יורק ביחד עם חברתה הטובה, ומופתעת לגלות עד כמה החיים בקולג' שונים מהחי...