》Deep Skin《

Chapter 18 ♡

אני שומע נשימות מעבר לקו. "בן...", האיש הממזר הזה לוחש.
אני לוקח נשימה עמוקה ואומר, "עבר זמן, אבא".
"ג'ונת'ן... זה באמת אתה...", הוא אומר בקול צרוד.
"כן, כן, בוא נפסיק את ההצגות, פשוט תגיד לי למה התקשרת", אני אומר ברוגז.
"אסור לי להתגעגע לבן שלי?", הוא שואל.
"אני לא כל כך חושב שהתגעגעת אליי, בהתחשב בעובדה שלא שמעתי ממך פאקינג שנה שלמה", אני אומר בעצבים.
"אין צורך להתרגז, בן. לאבא הייתה שנה קשה", הוא אומר.
"אה כן? אז גם לבן הקטן שלך הייתה שנה מזדיינת. על מי אני עובד בכלל, הא? החיים האלה עצמם מזדיינים והכל בגללך, אידיוט אחד", אני אומר בגיחוך.
"אני יודע שאתה כועס עליי, ושזה נראה שהכל קרה בגללי, אבל תבטח בי- עשיתי הכל כדי שיהיה לך טוב", הוא אומר.
"אתה פאקינג שקרן", אני אומר בגיחוך עצבני, "במקום להישאר איתי ולדאוג לי, במיוחד אחרי שאשתך נפטרה, אתה פאקינג בורח, חתיכת פחדן? אתה משאיר אותי עם איזה אח מזדיין שגדול ממני בעשר שנים? לעזאזל, הייתי בקושי בן יום כשהיא מתה, ואתה ברחת, אתה תמיד תברח. כי אתה בן זונה מזדיין שבורח בכל פעם שיש בעי-"
"אנו מתנצלים, אך זמן השיחה תם. תוכלו להתקשר שוב בעוד 24 שעות", המזכירה אומרת.
"פאק!!!", אני צורח ומעביר את ידיי בשיערי ברוגז.
אני רואה את אנה עומדת בצד בביישנות.
"אממ, הכל בסדר?", היא שואלת בקול שקט.
"אני.. אני לא אגיע היום לשיעור, טוב? אני מצטער שגרמתי לך לחכות", אני אומר והולך לכיוון הרכב שלי.

*נקודת מבט- אנאבל ג'ונסון*
אני קוראת בשמו של ג'ונת'ן כמה פעמים ונאנחת בתבוסה כאשר הוא מתעלם ממני.
אני ממהרת לכיוון הכיתה, בידיעה שאני כבר באיחור.

"מה יהיה עם האיחורים שלך, מיס ג'ונסון?", מיס גרינשטיין אומרת לי.
"אני מצטערת", אני עונה.
"ואיפה מר האריס?", היא שואלת אותי.
"הוא לא יגיע היום", אני אומרת לה.
"ומדוע?", היא ממשיכה לשאול שאלות.
למה כל כך אכפת לה?
"אני לא יודעת", אני משקרת ומתיישבת במקומי.
"אנחנו אמורים להתחיל היום את העבודה", דילן אומר לי מבלי לברך אותי לשלום אפילו.
"אני יודעת", אני עונה ומגלגלת עיניים.
"אז למה הוא לא פה?", הוא שואל.
"אל תתחיל איתי, דילן", אני אומרת.
"כשניסיתי להתחיל איתך לא כל כך הלך לי, אז כבר סוג של וויתרתי", הוא עונה בעוקץ.
וואו, זה לא היה מתאים לדילן.
"אני מצטערת, טוב? אני באמת לא יודעת מה רצית שאני אעשה", אני אומרת.
"לא יודע, אבל לא ציפיתי ממך שישר תלכי להיות עם ג'ונת'ן", הוא אומר.
"אני לא עם ג'ונת'ן. אמרתי לך, אני סך הכל רוצה שנהיה ידידים", אני אומרת והוא נותר דומם עד סוף השיעור.

כל היום הזה עבר לי שקט מידי, בלי ג'ונת'ן שיעצבן אותי או יצחיק אותי.
הרגשתי לא נעים שהוא הותיר אותי לבדי בבוקר, והמחשבה שהייתי צריכה לרוץ אחריו עברה בראשי.
זה החיים שלו, את לא צריכה להיות בכל פאקינג מקום שהוא נמצא, אני חושבת לעצמי ונכנסת לחדר.
אני מקבלת הודעה מדילן, "מתי אנחנו מתחילים את העבודה??"
אין לי כוחות לזה עכשיו. אבל הוא די צודק בנושא הזה, אנחנו חייבים להתחיל אותה היום אם אנחנו רוצים לסיים אותה בזמן.
אני מנסה להתקשר לג'ונת'ן אבל הפלאפון שלו מכובה. אולי קרה לו משהו?
כהרגלי, אני הופכת להיות פרנואידית יתר על המידה, וממהרת ללכת לדירה של ג'ונת'ן.

אני בדיוק באה לדפוק בדלת כשאני שמה לב שהדלת פתוחה מעט.
אני נכנסת במהירות ורואה אותו שכוב על הרצפה עם בקבוק ויסקי לצידו.
"הו אלוהים", אני אומרת ומתכופפת על ברכיי.
אני לוקחת את הבקבוק ורואה שהוא ריק מתכולתו.
שתית את פאקינג כל זה, האריס?!
אני רואה שעל הבקבוק מודבק פתק עם אותיות קטנות. אני תולשת אותו במהירות וקוראת, "אופס! ק.ר"
"מה לעזאזל...", אני ממלמלת לעצמי.
אני מנסה להעיר את ג'ונת'ן אך זה חסר טעם, הוא מעולף.
הדבר הראשון שעולה לי לראש זה להתקשר לאמבולנס.
"כן, שלום, מדברת אנאבל ג'ונסון מאוניברסיטת ניו יורק, ידיד שלי מעולף, כנראה מאלכוהול.. בבקשה תבואו מהר", אני אומרת בלחץ.
"תישארי שם, אנחנו בדרך", הם אומרים והשיחה מתנתקת.
אני מתחילה להתחרפן. מה זה הפתק המזדיין הזה בכלל? מה זה אומר-
רגע. אני חוטפת את הפתק מהרצפה וקוראת את מה שכתוב שם שוב, "אופס! ק.ר". אני מרימה את הבקבוק ומריחה. זה לא פאקינג ויסקי. אולי מישהו עשה את זה בכוונה?
ק.ר? מה זה אומר בכלל ק.ר? כמו איזה ראשי תיבות או.... שם.
"אני לא מאמינה! זה קווין ריד!", אני צועקת.
"יפה מאוד", אני שומעת קול מאחוריי ומסתובבת לראות את לא אחר מאשר קווין ריד בכבודו ובעצמו.
"אתה לא שפוי", אני אומרת.
"הרבה אומרים לי את זה לאחרונה. גם החבר'ה הנחמדים האלה באמבולנס, שהרגתי לפני שנייה", הוא אומר וצוחק.
"אתה ממש חולני", אני אומרת והוא צוחק שוב.
"אנאבל, אנאבל, אנאבל. כה יפה ותמימה...", הוא אומר.
"מה עשית לו?", אני צועקת ומצביעה לכיוון ג'ונת'ן שעל הרצפה.
"אוי הוא? אל תדאגי, מתוקה, לא הרגתי אותו. הוא יתעורר בעוד שעה. פשוט מנעתי ממנו מלעשות כמה טעויות... אם לומר את האמת, אפילו עזרתי לך במשהו", הוא אומר.
"במה בדיוק יכולת לעזור לי?", אני שואלת בבלבול.
הוא צוחק ומתחיל להסביר, "ג'ונת'ן המסכן שלנו עמד לקבוע פגישה עם אבא שלו בבית הכלא, וכמובן שלא יכולתי לתת לזה לקרות. הוא היה כה מבולבל ושבור מהשיחה, שהוא קפץ לאיזה בר קטן בתקווה למצוא שתייה שתשכיח ממנו את הכל וגם איזו בחורה שווה לזיין. ופה אני נכנס לתמונה- גורם לו לקבל בקבוק אחר, מה שמנע ממנו גם להתקשר לאבא שלו, וגם לזיין איזו מישהי. ככה שגם אני וגם את הרווחנו מכל הסיפור הזה".
"ומה גורם לך לחשוב שהוא לא יקבע איתו פגישה אחרי שהוא יתעורר?", אני שואלת.
"כבר חשבתי על הכל, בייבי. המסכן הקטן לא יזכור כלום מהשעתיים האחרונות. ובדיוק לפני שעתיים הוא נכנס לאותו הבר", הוא מסביר.
זה אומר שהוא עדיין זוכר את השיחה שלו איתו, אני חושבת לעצמי.
"אבל אתה יודע שאני אספר לו על זה, נכון?", אני אומרת.
"לא, את לא. וגם אם כן, כל מה שהוא יעשה זה לצחוק לך בפנים. תביני אנה, הבן אדם שונא את אבא שלו, כל זכר של מחשבה על להיפגש איתו נמחק, גם אם תגידי לו את זה, הוא לא יעשה עם זה כלום- זו משוואה פשוטה: ג'ונת'ן שונא את אבא שלו. אנה אומרת לו שהוא רצה להיפגש איתו. ג'ונת'ן לא נפגש איתו בגלל שהוא שונא אותו. הסוף", הוא אומר וצוחק.
"אתה חושב שאתה חי באיזה סרט", אני אומרת והוא ממשיך לצחוק.
"אולי", הוא אומר בקריצה והולך משם, מותיר מאחוריו שביל של דממה.

וואו. אוקיי.. בכל חיי מעולם לא דמיינתי שאצליח לכתוב סיפור ולהגיע ל2K צפיות. אני יודעת שבהשוואה לסיפורים אחרים זה יכול להיות ממש מעט, אבל בשבילי? זה עולם ומלואו♡ אז תודה, לכל אחת ואחת מכן, על כל הצבעה או תגובה, ואפילו צפייה. אני אוהבת כל אחת מכן ואני אסירת תודה על הכל♡♡♡♡