》Deep Skin《

Chapter 9 ♡

השלושה ימים הנוראיים האלה של השהייה בבית החולים עברו סוף כל סוף, ולא יכולתי להיות יותר מאושרת מעכשיו לחזור לשגרה וללימודים עצמם.
כבר לא יכולתי לחכות לפגוש את המורה החדש שלנו לרפואה, מאחר שהמורה הקודם שלנו התגלה בתור פושע שעזר לפיגוע בבית החולים.
במשך שלושת הימים האלה הייתי בעיקר עם כריסטינה, רוברט ולילי. לא הזיק לי קצת זמן איכות עם המשפחה שהתגעגעתי אליה כל כך.
הפציעה שלי בכתף התגלתה כפציעה די כואבת, אם לא מתעלמים מהכאב, אבל ההשערה של הרופאים היא שזה יעבור בקרוב.
מה שכן, במשך שלושת הימים האלה לא יצא לי לדבר עם ג'ונת'ן, בכלל.
זה היה כזה מביך, אתם יודעים... אחרי הנשיקה שלנו.
גם אחרי שהגענו בחזרה לאוניברסיטה ולמעונות, וכשנפגשנו עם שאר החבורה, הוא לא טרח לבוא ולדבר איתי, אלא רק התעלם ממני.

"לא אכפת לי מה תגידו, אבל מהיום אני קוראת לכם גיבורים", סם אומרת לכולנו.
"אל תגזימי", אני צוחקת ומגלגלת עיניים.
"לא מגזימה! לפי איך שאתם מספרים, זה נשמע מטורף!", היא אומרת בחיוך נלהב.
"זה היה מפחיד", דילן מודה.
"אתה פחדת יותר מכולם אני חושבת!", לילי צועקת וכולנו צוחקים, חוץ מג'ונת'ן כמובן, שכפי שזה נראה הוא חזר להתנהגותו הרגילה.
"ומה איתך, באד-אס?", סם פונה אל ג'ונת'ן.
"מה?", הוא נוהם.
"וואו, תרגיע. רק שאלתי מה איתך", סם אומרת.
"מצטער. אני לא ממש מרוכז", הוא אומר.
"שמעתי דברים...", היא אומרת לו בחיוך.
"מה שמעת?!", הוא נהם עליה שוב ולאחר מכן הסתכל עליי והחל לצעוק, "את פאקינג סיפרת לה? אה?"
"לא סיפרתי לה כלום", אני אומרת לו, עדיין מבוהלת מהצרחה שלו.
"על מה אתם מדברים?", סם שואלת אותנו.
"כלום", הוא מסנן ולאחר מכן שואל אותה, "אז למה התכוונת?"
"פשוט שמעתי שיצאת משם עם מזל, כי בדיוק עמדו לנתק אותך מהמכשירים ואז התעוררת. אז סך הכל רציתי להגיד לך כל הכבוד והכל, ושאני ממש שמחה שאתה בסדר. אבל אתה ישר מסיק מסקנות ומתעצבן, אז אני כבר לא כל כך בטוחה אם אני שמחה עוד", היא אומרת והולכת משם.
לילי הולכת אחריה, ואני, דילן וג'ונת'ן נשארים שלושתינו.
זה מביך.
"מה אתה נושם עליי?!", ג'ונת'ן נוהם על דילן.
"תפסיק כבר להתנהג כמו בחורה במחזור", דילן אומר לו בעצבים.
"בחורה במחזור? אתה רציני איתי? זה אתה שהתנהגת כמו בחורה באותו היום, פחדת יותר מכולם ביחד", ג'ונת'ן אומר לו ומתחיל לחקות את דילן. "אוי אמאלה זה כזה מפחידדד. יואו אנה את חייבת למהררר כי אז נמות. שיואוווו אנהההה איזו תוכנית מטומטמת אולי לי יש תוכנית יותר טובה?? המממ לא משנה נישאר עם שלך יואו אמאלה איזה פחד"
בלי לשלוט על זה אפילו, הצחוק המטריד שלי החל להתפרץ.
"אני מצטערת דילן, אבל אתה באמת היית נשמע ככה", אני אומרת וצוחקת.
"חה חה. מאוד מצחיק", הוא אומר בקול ציני.
לאחר שהצחוק נרגע, חזרה האווירה המתוחה.
"מה חשבת מקודם שאנה סיפרה לסם?", דילן שואל את ג'ונת'ן.
"אולי תפסיק כבר להכניס את הפאקינג זין שלך לכל מקום?!", הוא מתעצבן עליו.
דילן מתעלם ממנו ומביט בי, כאילו חושב שאני זאת שאספק לו את התשובה.
"אני מצטערת, דילן. אבל אני מניחה שבאמת יש דברים שעדיף שאתה לא תדע. או בכלל, אף אחד. כי זה כזה מבייש ומגעיל בכלל להזכיר את זה. לא ככה, ג'וני?", אני מתגרה בו בטון ציני.
"בדיוק ככה, אנני", הוא עונה לי גם בציניות.
אני משלבת ידיים ומביטה בו בכעס.
שילך לעזאזל, אני חושבת לעצמי.
דילן פשוט עמד שם במבט לא מבין.
לבסוף סם ולילי חזרו, והשיחה המשיכה. אבל אני כבר לא שמתי לב אליהם, כל מה שעשיתי היה להתבונן בג'ונת'ן במבט כועס. הוא מרתיח אותי!!!
"הלו? אנה?", סם קוראת לי.
"מממ? מה?", אני מתנערת ומביטה בה.
"הכל בסדר?", היא שואלת אותי.
"הכל פשוט מצוין", אני עונה לה בחיוך ציני.
"קרה משהו?", לילי שואל אותי.
"לא קרה כלום, אוקיי? אפשר כבר להפסיק לדבר עליי?", אני קוראת בעצבים.
"כולנו עברנו ימים לא פשוטים, אולי כדאי שפשוט נלך קצת לנוח", דילן אומר לנו.
"אני חושב שנחנו מספיק", ג'ונת'ן אומר לו.
"כן, אתה במיוחד. הרי היית 48 שעות בתרדמת, אז אפשר לומר שנחת מספיק", דילן מתגרה בו.
"מה אמרת?!", ג'ונת'ן התפרץ עליו, תפס בחולצתו ודחף אותו על הקרקע.
"בבקשה אל תתחילו שוב פעם לריב מכות", אני מתחננת.
"למה? את מפחדת שאני אביא לך מכה עוד פעם?", הוא מתגרה בי.
"כן, אפשר לומר. אני ממש אשמח לא להיפצע שוב בזמן הקרוב", אני עונה בחיוך מלא בציניות.
דילן מתרומם ותופס בכתפו, איפה שהפציעה שלו.
"תקשיבו אתם צריכים להיזהר", לילי אומרת, "אתם עדיין עם פציעות ותפרים שיכולים להיפתח. זה מסוכן".
"היא צודקת", סם מסכימה איתה.
ג'ונת'ן מגלגל את עיניו ושותק.
--
"אממ, אנה?", סם שואלת אותי כששתינו לבד, בחדרנו במעונות.
"מממ?", אני שואלת מבעד לשמיכה.
כבר שלוש שעות אני שוכבת מתחת לשמיכה, ללא היכולת להרדם.
"עוד מעט כולנו יוצאים לאכול איזה משהו. את רוצה לבוא?", היא שואלת אותי.
מצד אחד לא רציתי לבוא. אבל מצד שני, אני גוועת, ובחיים לא הייתי מסרבת לאוכל.
"ברור, אני אבוא", אני אומרת וקמה מהמיטה.
אני לובשת ג'ינס בהיר וחולצה לבנה ורופפת, עם אולסטארס לבנות.
אני אוספת את שערי לקוקו גבוה ואני וסם יוצאות.
--
נכנסנו למסעדה וראינו את כולם מחכים לנו שם.
תפסנו את מקומותינו והדיבורים החלו.

מלצרית בלונדינית בלבוש מינימלי, מלאת-ניתוחים-ובוטוקס, הגיעה לשולחן שלנו.
"מה תרצו להזמין?", היא שאלה בחיוך מפלרטט לכיוון הבנים.
כמה שריקות נשמעו מהצד שלהם, ואפילו אחד מהם, ששמו דן אם אני לא טועה צעק לה, "אם היה אפשר הייתי מזמין אותך!"
"דן! תפרוש בשיא!", סם צעקה לו ואני ולילי צחקקנו.
לאחר שהיא לקחה מכל אחד את ההזמנה שלו, היא סוף כל סוף הלכה.

לאחר כמה דקות, היא חזרה עם המנות של כולם, וכמובן גם עם השתייה.
התבוננתי על כל היושבים בשולחן, מחפשת בעיניי אחר ג'ונת'ן. כשאני לבסוף רואה אותו, אני מופתעת לגלות אותו יושב בעודו מוקף בבנות עם לבוש יותר גרוע משל המלצרית, והן כמו הזונות הפרטיות שלו, פשוט עושות לו כל מה שעולה בדעתן.
אוקיי, זה מגעיל, אני חושבת לעצמי.
עיניו פוגשות את שלי, ואני מיד מסיטה מבט.
"אז אנה!", הוא צועק לי ממקומו בשולחן.
אני מרגישה את לחיי נשרפות אך מרימה את מבטי אליו בשאלה.
"אולי תספרי לכולם פה איך הייתה הנשיקה שלנו?", הוא צועק ומיד כולם משתתקים.
אני מרגישה איך הלב שלי מפסיק לפעום, ובאותה השנייה נופל לי לתוך התחתונים.
סם שישבה מצידי הביטה בי בהלם, אבל מי שהיה הכי בשוק זה דילן, שפשוט ישב מולי ולא ידע איך להגיב.
הרגשתי את הדמעות צורבות את עיניי, ויצאתי במהירות מהמסעדה.
נעמדתי בחוץ ופשוט בכיתי.
איך הוא היה יכול לעשות את זה?
אחרי שיום שלם הוא בכלל לא רצה להזכיר את זה, פתאום הוא צועק את זה מול כולם? מה הקטע שלו?
"את התנשקת איתו?", שמעתי קול שקט מאחוריי.
הסתובבתי וראיתי את דילן עומד שם, מביט בי במבט מבולבל, כאילו אני אדם שמעולם לא הכיר.
התפרצות הבכי הנוספת שלי גורמת לו להבין את התשובה.
"למה?", הוא שואל בשקט.
"אני לא יודעת, דילן! אוקיי? זה פשוט קרה! והאידיוט הזה פשוט ישב שם וצעק את זה, כאילו שבכלל לא הייתה לו בחירה לזה! הוא זה ש-שרצה, ו-וזה פשוט... אוח!!!", אני צועקת בבכי.
הוא תפס אותי ומשך אותי לחיבוק.
"אני אוהב לראות אותך צוחקת, לא בוכה", הוא לוחש שלי.

לאחר כמה דקות נוספות בחוץ אנחנו מחליטים להיכנס, מאחר ששנינו גוועים.
התיישבתי בחזרה במקומי בין לילי לסם, התעלמתי מכל המבטים סביבי, והתחלתי לאכול.

אחרי שעתיים, הרוב הלכו, וכסוג של הרגל שקורה תמיד, נשארים רק אני, סם, לילי, דילן וג'ונת'ן. רק שהפעם, אחת הזונות שלו נשארה איתו גם.
"אבל בייבי!", היא רוטנת לו, "אתה הבטחת שנגיע אליך לדירה ו.. אתה יודע..", היא אומרת ומתחילה לשחק בשערו.
כאילו היא בכוונה רוצה שאני אקיא עליה?
"לא, בייב. אנחנו נשארים", הוא אומר לה.
"אבל למה?", היא ממשיכה לרטון.
"כי ככה", הוא משתיק אותה.
כשחושבים על זה, אין לו באמת סיבה טובה להישאר פה, במיוחד איתה. אני בטוחה שהוא עושה את זה רק בשביל לעצבן אותי.

אנחנו מסתובבים בפארק, ואני לא חושבת שאני יכולה לשמוע עוד שנייה אחת את הקול הצפצפני של הזונה הזאת, שלא לדבר על זה שהיא כל פעם מתלוננת.
"אבל בייבי! קר לי!", היא צועקת, כאילו מצפה שיביא לה את הג'קט שלו, מה שהוא לא עושה. זה גורם לי לצחקק.
"משהו מצחיק אותך?", היא פונה אליי.
"כן, הפרצוף שלך. אם תוכלי בבקשה לטפל בזה, אני מאוד אשמח", אני אומרת לה ומחייכת חיוך ציני.
"תסלחי לי?", היא מצייצת.
"סלחתי לך, למרות שלא באמת פגעת בי. אבל כמה מתחשב מצידך לבקש סליחה", אני ממשיכה לענות לה.
כולם צוחקים, אפילו ג'ונת'ן.
"בייב! אל תצחק ממה שהיא אומרת!", היא אומרת לו ועושה פרצוף נעלב.
הוא מתעלם ממנה וצוחק, אבל בתור "פיצוי", תופס לה בתחת. היא מיד מחייכת שוב.
שרמוטות... לכו תבינו אותן.