וואו. רציתי לבקש סליחה אישית מכל אחת ואחת מכן שקראה/קוראת את הסיפור שלי. אני יודעת שלא העלתי פרק חודש וקצת, ואני כל כך, כל כך מצטערת על זה! החודש הזה היה לי ממש עמוס ולא היה לי זמן, אני מתנצלת!
אז, בתקווה שעוד יש לי קוראות בכלל, תהנו מהפרק! 😅
ושוב, אני ממש מתנצלת♡♡♡
"את יכולה להסביר לי בבקשה שוב מה קרה?", ג'ונת'ן שואל אותי בקול צרוד ובמבט מבולבל.
"אמרתי לך, בבוקר לא הרגשת כל כך טוב, וכשחזרתי ראיתי אותך יושן על הרצפה עם בקבוק ויסקי, זה הכל", אני משקרת לו כבר בפעם האלף.
"אני לא זוכר פאקינג כלום. כל מה שאני זוכר זה שהיינו בדרך לשיעור ואז דיברתי עם אבא שלי בטלפון", הוא אומר.
"נפלאותיו של האלכוהול, אני מניחה", אני אומרת בחיוך ומגלגלת את עיניי.
הוא מחייך גם הוא אך עדיין נראה מבולבל.
"אנחנו צריכים להתחיל את העבודה היום", אני מזכירה לו.
"כן כן, אני זוכר", הוא אומר באנחה.
אני מחייגת לדילן ותוך כמה דקות הוא מגיע.
"אז מאיפה מתחילים?", דילן שואל.
"בואו נצא עם רקסי לפארק, נתעד את ההתנהגות שלו במרחב פתוח... נראה כבר למה זה יוביל אותנו", אני אומרת ושניהם מהנהנים בהסכמה.
אנחנו יוצאים החוצה ומטיילים בפארק, ולשבריר שנייה באמת הצלחתי להרגיש שלווה.
"אנה!!!", אני שומעת את דילן קורא לי.
אני מתנערת ממחשבותיי ומסתכלת עליו.
"אני מצטערת... זה פשוט שהמקום הזה כל כך יפהפה", אני אומרת.
ג'ונת'ן מגלגל את עיניו ונאנח.
"מה?", אני שואלת אותו בהרמת גבה.
"כלום", הוא עונה בחיוך.
אנחנו נשארים בפארק לעוד כמה שעות, וכותבים כל דבר שיכול לעזור לנו בעבודה.
בדיוק כשאנחנו מתכוונים ללכת, הפאלפון של ג'ונת'ן מצלצל.
*נקודת מבט- ג'ונת'ן האריס*
אני מוציא את הפלאפון שלי מהכיס האחורי של הג'ינס, אפילו לא טורח להסתכל מי התקשר.
"ג'ונת'ן?", אני שומע קול שלא חשבתי שאשמע בזמן הקרוב. הקול של אח שלי.
"ומה עשיתי שמגיע לי לקבל שיחה מהאחד והיחיד?", אני אומר בציניות ומגחך.
"תהיה רציני לרגע אחד. דיברת עם אבא לאחרונה?", הוא שואל ואני מיד הופך לרציני.
"כן, הוא התקשר אליי מוקדם יותר. למה?", אני שואל.
"מה הוא אמר לך?", הוא שואל אותי בדאגה.
"אני לא זוכר", אני עונה.
"אל תשקר לי", הוא מזהיר.
"אם אני אומר לך שאני לא זוכר, אז אני פאקינג לא זוכר. תרד מזה", אני אומר בעצבים.
"אל תדבר אליי כמו שאתה מדבר אל החברים שלך. אני אחיך הגדול", הוא אומר לי.
"והעובדה הזאת אמורה לגרום לי לדבר אליך אחרת כי.....?", אני אומר ומגחך.
"ג'ונת'ן, זה עניין חשוב. הוא התקשר אליי לפני כמה דקות ואמר שהוא צריך להיפגש איתנו בהקדם האפשרי", הוא אומר.
אני מאגרף את ידיי ואומר בעצבים, "אני לא נפגש עם המזדיין הזה!!!"
"איפה אתה עכשיו?", הוא שואל אותי.
הו כן, נכון. לרגע שכחתי שלא דיברתי עם האח המזדיין שלי שנים.
"באוניברסיטה", אני עונה בפשטות.
"אתה לומד באוניברסיטה?", הוא שואל, מופתע.
"כן, כבר שלוש שנים", אני עונה.
"וואו, זה.. זה מדהים!", הוא אומר.
"תחסוך ממני את הבולשיט הזה שאתה גאה בי", אני אומר.
"אבל אני כן. איפה אתה לומד?", הוא שואל.
"באוניברסיטת ניו יורק", אני עונה.
הוא משתתק לרגע. "באמת? הבנות שלי לומדות שם!", הוא אומר ואני חושב שאני נחנק.
יש לו בנות? כאן, באוניברסיטה? מביך, אני ממש מקווה שלא דפקתי אחת מהן במקרה.
"יש לך בנות? ממתי? חשבתי שלך ולאשתך יש בעיה עם זה, לא?", אני שואל.
"כן, עדיין יש. אימצנו אותן, לפני 7 שנים בערך", הוא אומר.
"הו", אני עונה.
"היי, אבל אולי אתה מכיר אותן!", הוא אומר בהתלהבות.
"יכול להיות", אני אומר.
"קוראים להן אנאבל וליליאן, אתה מכיר במקרה?", הוא שואל.
מאותו הרגע, השמיעה שלי מתעמעמת, הראייה שלי מטושטשת, והגוף שלי קפוא במקום.
"הלו?"
"הלו, ג'ונת'ן?"
"הלו???"
"אני אתקשר שוב אחר כך"
היד שלי מאבדת אחיזה מהפלאפון והוא נופל ארצה.
"ג'ונת'ן! הכל בסדר?", אנה רצה אליי.
אני מתנער מהשוק ומביט בה.
"את... את... את מאומצת?", אני שואל.
יופי אידיוט, כמה נחמד מצידך.
אני רואה כיצד היא נדרכת קצת ואני מיד ממהר להתנצל.
"אני מצטער, לא התכוונתי שזה יצא ככה", אני אומר.
היא מהנהנת ושואלת, "עם מי דיברת?"
אני לוקח אוויר ועונה לה, "עם אח שלי, שמסתבר שהוא גם זה שאימץ אותך".
YOU ARE READING
》Deep Skin《
Romanceעם עבר קשה על כתפיה ובעיית דימוי עצמי, אנאבל ג'ונסון מרגישה סוף סוף שהגיע הזמן שלה לחיות כראוי. לאחר הרבה מפלות בעברה, אנאבל חושבת שסוף כל סוף חייה משתפרים. היא מגיעה לקולג' בניו יורק ביחד עם חברתה הטובה, ומופתעת לגלות עד כמה החיים בקולג' שונים מהחי...
