》Deep Skin《

Chapter 27♡

*פרק ראשון מתוך שלושת פרקי הסיום של הסיפור. בהחלט אחד הפרקים היותר מעניינים בסיפור*
קריאה מהנה!
------

קווין צוחק.
צחוק מתגלגל ושחצני. גם לאחר שהוא מפסיק לצחוק, הצחוק שלו עדיין מתנגן לי בראש.
מעולם לא הייתי כה מבולבלת. אני לא חושבת שאי פעם מישהו מאיתנו היה כזה מבולבל.
אבל כשזה מגיע לקווין ריד? לעולם אין לדעת.
״אוי הפרצופים שלכם! ההנאה הפרטית שלי!״, קווין אומר וצוחק לעצמו.
״עכשיו, חברים... אני חושב שבאמת הגיע הזמן שאני אספר לכם את כל האמת, והפעם האמיתית״, הוא אומר ומתחיל לספר לנו.
״אני אתחיל בזה שאני אספר לכם מעט על עצמי, בכל זאת... אני הגורם העיקרי פה בסיפור.
השם שנולדתי איתו הוא לא קווין ריד. נולדתי עם השם דרק וויני, מה שהוביל לילדות מאוד קשה בגלל השם משפחה המזדיין הזה. (הערת הכותבת- באנגלית, משתמשים במילה ״וויני״ כדי לתאר איבר מין קטן).
אם תשימו לב, כשמשנים את סדר האותיות בשם דרק וויני יוצא קווין ריד.
אז כמו שהתחלתי להגיד, שיניתי את שמי לקווין ריד כאשר הייתי בן שמונה עשרה, וזה מתי שהחלטתי לנקום בכל אלה שהיו צוחקים עליי בבית הספר. אידיוטי לחלוטין, אני יודע. בכל מקרה, כבר מגיל תשע עשרה הפכתי לרוצח, וחדר החקירות הפך לחבר הכי טוב שלי.
השוטרים הדפוקים האלה החליטו שאני צריך להיפגש עם פסיכולוג, והם היו שומרים עליי 24/7.
אחרי חודשים עם הפסיכולוג המטומטם הזה, הוא החליט שאני משוגע ושצריכים לשים אותי בבית משוגעים.
בגיל עשרים נכנסתי לשם לראשונה, ולהסתובב שם בקרבת המשוגעים האלה זה בעצם מה שהפך גם אותי למשוגע.
התחרפנתי שם. התחלתי לדבר אל הקירות. למלמל לעצמי. התחלתי לקלף לעצמי את העור ולמצוץ את הדם של עצמי. זה היה זוועתי, לא הרגשתי כמו בן אדם. אז ברחתי משם, כמה שיותר מהר. הם תפסו אותי, ושמו אותי בבידוד. מה שרק גרם לי להיות משוגע עוד יותר. אתם יודעים מה זה להיות חצי שנה בחדר קטן לבד, בלי אף אחד? שם לגמרי איבדתי את זה. הייתי תולש לעצמי שיערות מהראש, מהגבות, מהריסים. הייתי דופק את הראש בקיר עד שאיבדתי את ההכרה. שם? בבידוד? באמת הפכתי למשוגע.
אחת מהפעמים שאיבדתי את ההכרה, האנשים שם חשבו שאני מת וזרקו כביכול את הגופה שלי החוצה.
כשהתעוררתי, חשבתי שאני חולם כשמצאתי את עצמי בחוץ, חשוף לאור השמש וגלוי לאוויר הצח.
עם הזמן חזרתי לחיי הפשע. גניבות, רציחות. זה הדבר היחידי שהחזיק אותי בחיים. תוך כדי גם הגעתי לפה לאוניברסיטה והחלטתי ללמוד משפטים. די אירוני לא? פושע לומד משפטים.
ואז יום אחד, עלה בי רעיון. מה יועיל אם אני רק ארצח את אלה שהציקו לי בבית הספר? מה אם אני יעשה משהו גדול יותר? נועז יותר? ורק אז הם ידעו מי זה באמת דרק וויני ולמה הוא מסוגל.
אז החלטתי להגשים את החלום שלי: לערוך את הסרט הפופולארי ביותר שיהיה אי פעם.
ואתם יודעים, בשביל להפוך סרט לכזה פופולארי מה נדרש? לא שחקנים טובים, כי אין ממש כאלה. לא אפקטים מיוחדים... אלא מציאות. המציאות עצמה, החיים עצמם, הם סרט אחד גדול! ואז חשבתי לעצמי, קווין ריד היקר... למה שלא תשתמש בחבורה הנחמדה הזאת, כדי שיהיו הכוכבים הראשיים בסרט שלך? וזה בדיוק מה שעשיתי!
זה היה די פשוט, אתם יודעים? לא כזה מסובך כמו שזה נשמע. סך הכל התחברתי למצלמות של האוניברסיטה, התקנתי מצלמות בחדרים או בבתים של כל אחד מכם ו..... הו כן. השתלתי מצלמה מיקרוסקופית ומיקרופון קטן על כל אחד מכם. חה! גאוני!
אז הכל היה מוכן, הכל היה טוב ויפה, וכל מה שנשאר לעשות זה לארגן את האקשן האמיתי.
זה התחיל באותו הלילה כשחלקכם הייתם בביקור בבית החולים. נו, אתם יודעים... עם הפצצה, שג׳ונת׳ן כמעט מת ואנה הייתה איתו כל הזמן, ואז שהוא קם והם התנשקו... הכל מצולם, חה!
זה המשיך באותו לילה שפגשתי אותך לראשונה, אנאבל. את זוכרת? הגלידרייה באחת בלילה? עם החוזה והעצבים שקיבלת על ג׳ונת׳ן? גם זה מצולם.
אוי אתם יודעים מה החלק האהוב עליי שגם הצופים יאהבו? משולש האהבה הדרמטי בין אנה לג׳ונת׳ן ודילן. אוח! אותו הלילה שג׳ונת׳ן החליט להגיע לדירה של דילן כדי להחטיף לו מכות על זה שהוא ואנה זוג, ואז פתאום לראות שם את אנה חצי עירומה? גאוני!!!!
הו ואיך אפשר לשכוח את הערב שאנה אירגנה לה ולג׳ונת׳ן במסעדה כדי להוציא ממנו מעט תשובות? מעולם לא חשבתי עלייך בצורה הזאת, אנאבל. ואיך שפגשתי אותכם כשיצאתם מהמסעדה...
אה ואתם זוכרים גם את השיחה של ג׳ונת׳ן עם מייקל? ואיך שסיממתי אותו וגרמתי לו לשכוח את זה, ואנה! גם את היית שם! ואני חייב לומר שאת כמעט עלית עליי, בייבי. אמרת לי שאני חושב שאני חי בסרט, היית קרובה!
הו הו הו! ואיך אפשר גם לשכוח את הרגע הדרמטי שאנאבל גילתה שג׳ונת׳ן הוא בעצם דוד שלה! דוד חורג, אבל עדיין... קורע מצחוק! די מטריד, אבל עדיין קורע!
אה ואנה, זוכרת איך שהרגתי את מיס גרינשטיין בשבילך? ושמצאת את הגופה שלה ואת ג׳ונת׳ן מדמם בדירה שלו? ואז שסיפרתי לכם על מייקל ששלח את מיס גרינשטיין... וכולכם הלכתם לבקר אותו.
ואז החלק הכי טוב שחיכיתי לו כבר די הרבה זמן! הנאום המרגש של ג׳ונת׳ן על אהבתו אל אנאבל. והסקס שלכם... מטריף! נשיג את כל הרייטינג שיש!
ואז איך שבבוקר למחרת הופעתי אצלכם בסלון מדמם. והרגע הדרמטי שבו אנה מגלה שאבא שלה חי.
ואז המפגש שלה איתו, מרגש! פשוט מרגש!
וכשאנה החליטה להפסיק לדבר עם ג׳ונת׳ן, כה עצוב! אבל הנאום שלו בקפיטריה די כיפר על הכל, לא ככה?
ואז לבסוף... הירי באוניברסיטה. שקרה היום, כפי שאתם יודעים. בכל זאת, אנחנו קרובים לסוף של הסרט, צריך איזה משהו דרמטי.
אז כמו שאמרתי, את הפיצוץ נוסיף בעריכה, וכל מה שנשאר זה להראות את הגופות שלכם חסרות חיים. אבל אתם יודעים... בשביל לעשות את זה צריך באמת להרוג אותכם, אז אני מצטער אבל-״
ירייה נשמעת.
קווין ריד נופל ארצה על הרצפה ומאחוריו....
״סם????״, אנחנו אומרים ביחד.
״הוא די זיין בשכל, לא?״, היא אומרת בצחקוק.
אני רצה לחבק אותה. ״את... את חיה!״
״ברור שאני חיה. פצועה בכתף, אבל חיה״, היא עונה.
״זה הדבר הכי חולני שאי פעם שמעתי״, ג׳ונת׳ן אומר.
״כאילו, מה לעזאזל? סרט מציאותי? רואים שהבן אדם משוגע״, לילי אומרת.
״הוא באמת עקב אחרינו ואחרי כל דבר ודבר שעשינו. חדירה לפרטיות קיבלה משמעות חדשה עבורי״, אני אומרת.
עדיין קשה לי לעכל את כל מה שקווין ריד סיפר הרגע. או שאני אמורה בכלל לקרוא לו דרק וויני?
אלוהים אדירים, רק עכשיו אני מבינה את הביטוי ״חי בסרט״. כי כל הזמן הזה זה באמת הרגיש ככה, מה שהתברר כנכון.
״אז מה עושים עכשיו?״, דילן שואל.
״מתקשרים למשטרה, כמובן״, רוברט עונה.