》Deep Skin《

Chapter 28♡

*פרק שני מתוך שלושת פרקי הסיום. הסוף קרוב מתמיד!!!*
תהנו מהפרק❤️

-כעבור כמה חודשים-
״כולכם מוכנים למחר?״, רוברט שואל אותנו.
״אני כבר לא יכולה לחכות!״, אני אומרת בהתלהבות ותופסת בידו של ג׳ונת׳ן.
״רק עוד כמה שעות, בייבי״, הוא לוחש באוזני, גורם לרעד בכל הגוף שלי.

אתם בטח תוהים מה קרה בחודשים האלה מאז אותו היום, נכון?
את האמת, לא הרבה.
אני וג׳ונת׳ן קנינו אחוזה מדהימה בשביל שנינו. בהתחלה התלבטנו איפה נגור, אתם יודעים... בפלורידה, בניו יורק, או בכלל באנגליה (הכל בגלל ג׳ונת׳ן).
אבל בסופו של דבר החלטנו שכולנו רוצים להישאר קרובים זה לזה ולהתחיל התחלה חדשה, הרחק מניו יורק ומהאוניברסיטה הזאת. אז עברנו לפלורידה, המקום שבו גדלתי. למרות שזה לא כזה משנה, כאילו... אם נרצה לעבור למקום אחר, תמיד נוכל. לא ככה?
לילי וסם גם קנו לעצמן בית, ממש מול הבית שלי ושל ג׳ונת׳ן!
מייקל ואבא שלי? טוב, הם שמו מאחוריהם את כל אירועי העבר והפכו לחברים טובים. כרגע הם הלכו לנסות את מזלם אי שם בוגאס.
דילן? לדילן יש עכשיו חברה. זוכרים במקרה את השותפה החנונית של לילי? טוב, הם די נפגשו במקרה בבית קפה ומשם הכל היסטוריה....
רוברט וכריסטינה כנראה הכי מאושרים. סוף כל סוף כריס הצליחה להיכנס להריון! רק עוד 3 חודשים עד שיהיה לי אח קטן!

אחרי מחשבה ארוכה החלטנו שאחרי כל מה שעברנו, מגיעה לנו חופשה.
בגלל זה קנינו כרטיסים לאתר נופש מדהים, ומחר אנחנו נוסעים!
״המזוודות של כולם מוכנות? לכולם יש את הכרטיסים והדרכונים?״, כריסטינה שואלת בלחץ.
״אנחנו בסדר, כריס! אין לך מה לדאוג״, לילי אומרת לה.
״גם אסור לך לדאוג הרבה, נכון בייבי?״, רוברט אומר לה והיא מצחקקת.
״התינוק יהיה בסדר״, היא אומרת.
״טוב אז אני מניח שניפגש מחר, אני אאסוף אתכם לשדה התעופה״, רוברט אומר ואנחנו נפרדים ממנו לשלום, כל אחד הולך לביתו.

״אנה?״, ג׳ונת׳ן שואל באמצע הלילה.
״מממ?״, אני מחזירה לו, עדיין עם עיניים עצומות.
״אני אוהב אותך״, הוא אומר.
אני פוקחת את עיניי ומסתכלת עליו.
״ומאיפה זה הגיע?״, אני שואלת בצחקוק.
״אני פשוט רוצה לוודא שאת יודעת את זה״, הוא אומר.
״ברור שאני יודעת את זה. גם אני אוהבת אותך, ג׳וני״, אני אומרת ומנשקת אותו.
״עבר זמן מאז שקראת לי ככה״, הוא אומר וצוחק.
״הרבה מאוד זמן״, אני אומרת. ״זה שם גניח והכל, לא ככה?״
אנחנו צוחקים ואז נאנחים.
״את באמת חושבת שקווין מת?״, הוא לפתע שואל אותי.
״ברור שהוא מת! להזכירך, סם ירתה לו בראש״, אני אומרת.
״כן אבל... לא יודע. אני כנראה סתם פרנואיד״, הוא אומר.
״הי, תסתכל עליי״, אני אומרת. ״גם אם הוא חי וגם אם הוא מת, זה לא משנה. יש לנו זה את זו ואנחנו נתגבר על כל מכשול יחד״.
״תפסיקי להיות קיטשית״, הוא אומר וצוחק.
״היה לנו רגע, ג׳וני! היה לנו רגע! ואתה הרסת אותו, בחור צעיר!״, אני אומרת.
״ואת חושבת שמהרגע הזה היה יכול לצאת איזה משהו?״, הוא שואל בשובבות.
״תמשיך לחלום, ג׳וני. תמשיך לחלום״, אני אומרת בצחקוק.
״הייתי מדגדג אותך עד שהיית מסכימה, אבל אני יודע שאת בזמן הזה בחודש ש-״
״הו אלוהים, מה״, אני קוטעת אותו.
״אני לא יודע, הייתי יותר מוקדם בשירותים והיה לי משעמם אז פתחתי את הפח וראיתי שם פ-״
״אוקיי אתה יכול להפסיק עכשיו״, אני קוטעת אותו שוב.
״אני אוהב לעצבן אותך״, הוא אומר ומגחך.
״שמתי לב״, אני אומרת בגלגול עיניים.
״הו הו הו. אני לא מאמין שבאמת זכיתי לראות שוב את גלגול העיניים המפורסם של אנאבל ג׳ונסון!״, הוא אומר.
אני מצחקקת. ״זה נדמה כאילו רק אתמול היינו רבים ושונאים אחד את השנייה, נכון?״
״אני לא יודע מה איתך, בייב, אבל אני תמיד אהבתי אותך״, הוא אומר.
אני צוחקת ומנשקת אותו שוב.
״טוב, אנחנו צריכים לישון. יש לנו טיסה מחר על הבוקר ואני צריכה להשלים קצת שעות שינה״, אני אומרת.
״את יודעת שאנחנו אמורים להתעורר בעוד שעה וחצי, נכון?״, הוא אומר.
״מה? אני אהרוג אותך, האריס! על זה שלא נתת לי לישון!״, אני אומרת וזורקת עליו כרית.
״הו לא, את לא״, הוא אומר ומתחיל לדגדג אותי.
״אלוהים אדירים בבקשה תפסיק״, אני אומרת תוך כדי צחוק. ״כבר יש לי דמעות!״
״דמעות של צחוק זה תמיד דבר טוב״, הוא אומר ומפסיק לדגדג לרגע.
אני לוקחת את ההזדמנות ומתחילה לדגדג אותו.
״פאק אנה, לא״, הוא אומר ומתחיל לצחוק גם הוא.
״את רק גורמת לי לרצות לזיין אותך עוד יותר״, הוא אומר ואני עוצרת.
״אל״, אני אומרת.
״כן, כן. אני יודע״, הוא אומר ומגלגל עיניים.
״האם עיניי מטעות אותי?״, אני שואלת. ״האם ג׳ונת׳ן האריס גלגל עיניים כלפיי הרגע?״
״אלוהים, את מטומטמת בדיוק כמוני״, הוא אומר. ״לא חשבתי שקיים עוד בן אדם מטומטם כמוני״.
״מה אני אגיד לך, אנחנו פשוט כאלה מתאימים״, אני אומרת בקול של פרחה ואז אחרי כמה רגעים של שקט אנחנו מתפרצים בצחוק.
״אל תעשי את הקול הזה שוב״, הוא אומר תוך כדי צחוק.
״מבטיחה שלא אעשה״, אני אומרת.
״טוב, אז מאחר שאנחנו ערים לחלוטין..״, ג׳ונת׳ן אומר. ״הגיע הזמן להתחיל להתארגן״.
״אין לי כוח לצאת מהמיטה״, אני אומרת.
״זה בסדר......״, הוא אומר ומסתכל עליי בפרצוף תחמני.
״אוי לא, אני מכירה את הפרצוף הזה״, אני אומרת.
הוא מיד קם מהמיטה ומרים אותי.
״הו גאד, אתה משוגע!״, אני צורחת.
אנחנו יורדים במורד המדרגות וכשאנחנו למטה הוא מושיב אותי על הספה.
״עלמתי, מה תרצי לארוחת בוקר?״, ג׳ונת׳ן אומר במבטא בריטי כבד.
״מאיפה המבטא הזה הגיע פתאום?״, אני שואלת בצחקוק.
״תמיד היה לי מבטא״, הוא אומר.
״אבל לא כזה כבד!״, אני אומרת.
״מחרמן אותך, נכון?״, הוא שואל בהרמת גבה.
״מודה באשמה״, אני עונה.
״אני עדיין לא מאמין שלא הסכמת לעבור איתי לאנגליה״, הוא אומר.
״מה לי ולאנגליה? כולם שם תמיד מנומסים והכל, אנחנו לא כאלה!״, אני אומרת והוא צוחק.
״מנומסים? באנגליה? אני לא יודע על איזו אנגליה את מדברת. את חיה בסרט״, הוא אומר וכעבור כמה רגעים אנחנו פורצים בצחוק.
״בדיחה פרטית״, אני אומרת וממשיכה לצחוק.
״מעניין אם גם בעוד כמה שנים נצחק על זה״, הוא אומר.
״זה סיפור לילדים ולנכדים״, אני אומרת ופתאום הצחוק דועך.
״סליחה, לא התכוונתי״, אני ממהרת להגיד.
״זה בסדר. אני יודע שזה בצחוק. הרי לא יהיו לנו ילדים. זה רק אני ואת, נגד כל העולם. לא ככה?״, הוא שואל.
״כ-כן. ברור....״, אני עונה.