"זאת כנראה אי הבנה", אנה אומרת בעצבנות. "השם משפחה של ההורים המאמצים שלי הוא מילר, לא האריס".
"זה רק מצדיק את זה עוד יותר", אני אומר. "תביני, אחי הגדול רצה להתחיל מחדש ולחיות חיים רגילים ונורמליים עם אישה וילדים. בגלל זה הוא החליט לשנות את שם המשפחה שלו, להתרחק מהעבר שלו ושל המשפחה המזדיינת שלנו", אני מסביר לה.
היא נותרת דוממת ולפתע מתחילה לצחוק בקול רם.
"אלוהים אדירים! ג'ונת'ן האריס, אתה דוד שלי!", היא צועקת וצוחקת בלי סוף.
"אלוהים, תפסיקי. אל תגידי את זה ככה", אני אומר וצוחק. "זה עושה לי בחילה".
"העולם הזה כזה מוזר", היא אומרת וממשיכה לצחוק.
"את מספרת לי...", אני אומר ומגחך.
"בוא לא נזכיר את זה יותר בחיים", היא אומרת. "סגור?"
"סגור".
--
*נקודת מבט- אנאבל ג'ונסון*
"אז כל מה שנשאר לנו בעיקרון זה לסכם את המחקר שלנו, וסיימנו את העבודה, לא?", דילן שואל למחרת.
"בדיוק", אני עונה. "אין לי בעיה לשבת על זה היום ולסיים את זה".
"את רצינית? את לא עושה את זה לבד", דילן אומר.
"אז אתה מעדיף לעשות את זה?", ג'ונת'ן שואל אותו בעצבים והוא משתתק.
"יופי. אז אני אעשה את זה", אני אומרת וכל אחד מאיתנו הולך לדרכו.
"איזה יום", אני נאנחת כשאני נכנסת לחדר, ורואה את סם ולילי מתמזמזות.
"אוקיי, הלכתי", אני אומרת במהירות ויוצאת משם.
אני מחייכת לעצמי ומחליטה להתקשר לכריסטינה.
"אנאבל! מתוקה שלי! כמה זמן לא שמעתי ממך", היא אומרת לי. כל כך נעים לשמוע את הקול שלה שוב.
"היי, כריס. התגעגעתי אלייך", אני אומרת לה.
"גם אני התגעגעתי אלייך, אהובה", היא אומרת.
"זה בסדר אם אני אספר לך משהו?", אני שואלת.
"כמובן! כל דבר", היא אומרת.
"גיליתי אתמול שלרוברט יש אח", אני אומרת.
"כן, את בטח מדברת על ג'ונת'ן", היא אומרת.
"כן...", אני עונה. "למה לא סיפרתם לנו את זה?", אני שואלת.
"רוברט תמיד העדיף להתרחק מהמשפחה שלו, את מבינה...", היא מסבירה לי.
"עד כדי כך שהוא שינה את שם המשפחה שלו?", אני אומרת.
"מתוקה, מאיפה את יודעת את זה?", היא שואלת בדאגה.
"ג'ונת'ן הוא ידיד טוב שלי פה", אני מסבירה לה.
"באמת? ג'ונת'ן הקטן לומד באוניברסיטה?", היא שואלת בתדהמה.
"שלוש שנים אם אני לא טועה", אני אומרת לה.
"וואו, זה רק מראה עד כמה הרבה שנים לא ראינו אותו", היא אומרת.
"אני מניחה. אבל זה לא רק מה שרציתי לדבר איתך עליו", אני אומרת.
"לא? אז מה עוד?", היא שואלת.
"זה בקשר לג'ונת'ן...", אני אומרת בהיסוס.
"כן? מה בנוגע אליו?", היא שואלת.
אני מהססת לרגע בנוגע לדבריי. "לא נעים לי לחשוב עליו בתור דוד, מבינה? זה כאילו, הוא בחור. בסביבות הגיל שלי. והוא נראה ממש ממש טוב ו-"
"אני מבינה לאן זה חותר", היא עוצרת אותי ושתינו מצחקקות.
"יש לך רגשות לג'ונת'ן! זה חמוד", היא אומרת.
"זה דוחה", אני עונה.
"אוי, אבל עד לפני יום זה לא היה כזה דוחה נכון?", היא שואלת.
"אני מניחה שאת צודקת. וחוץ מזה, הבטחנו שלא נזכיר את זה שוב", אני אומרת.
"רואה? זה כבר פיתרון", היא אומרת ואני יכולה לדמיין אותה מחייכת מבעד לטלפון.
"תודה, כריס, שהקשבת לי ודיברת איתי", אני אומרת לה.
"אני תמיד פה, יקירה. התגעגעתי לדבר איתך ועם לילי. מה שלומה אגב?", היא שואלת.
"שלומה מצויין, אני מניחה. בהתחשב בעובדה שכרגע אני מחוץ לחדר שלי בגלל שהיא מתמזמזת שם עם השותפה שלי", אני אומרת ושתינו מתחילות לצחוק.
"זה קורה", היא אומרת לי.
"כן... העיקר שתהיה מאושרת", אני אומרת.
"אני אוהבת אותך, אנאבל", היא אומרת לי.
"ואני אותך, כריסטינה", אני אומרת ובכך אנחנו מסיימות את השיחה.
לאחר כמה דקות סם ולילי יוצאות מהחדר, מברכות אותי לשלום, ונכנסות לחדר של לילי- כנראה להמשיך את מה שעשו.
אני נכנסת לחדר, נשכבת במיטה, לוקחת את הלפטופ שלי ומתחילה לרשום את העבודה.
אני שוקעת בתוך המסך והמילים, וכאשר אני מסיימת אני רואה שהשעה היא כבר אחת בלילה, אפילו לא שמתי לב שסם הספיקה לחזור.
הנחתי את הלפטופ בצד ושקעתי לשינה עמוקה.
תגיבו ותצביעו, אוהבת♡♡
YOU ARE READING
》Deep Skin《
Romanceעם עבר קשה על כתפיה ובעיית דימוי עצמי, אנאבל ג'ונסון מרגישה סוף סוף שהגיע הזמן שלה לחיות כראוי. לאחר הרבה מפלות בעברה, אנאבל חושבת שסוף כל סוף חייה משתפרים. היא מגיעה לקולג' בניו יורק ביחד עם חברתה הטובה, ומופתעת לגלות עד כמה החיים בקולג' שונים מהחי...
