》Deep Skin《

Chapter 5 ♡

לאחר כמה דקות של דממה רצופה, סם מתחילה לדבר, "אני מצטערת".
אני מתבוננת בה, מסתכלת עמוק אל תוך עיניה האפורות ומתחילה לייבב.
היא מחבקת אותי, ואני אותה. גם היא מתחילה לבכות.
שתינו עומדות שם, מחובקות ובוכות, והדבר היחידי שאני מצליחה לומר לה בלחישה קטנה באוזן זה, "תודה".
--

אני, סם ולילי, החלטנו לבלות את היום הזה יחד.
סם הייתה כל כך נחושה לקנות לי בגדים חדשים, אז זה מה שעשינו.
הלכנו לקניון, ובילינו שם את כל שעות אחר הצהריים בקניות.
הבגדים שם היו ממש יפים, והייתי בשוק כשגיליתי שאת חלקם יש במידה שלי.
בסוף הקניות, חזרתי למעונות עם 20 שקיות מלאות בשמלות, חולצות, ג'ינסים כמובן, הלבשה תחתונה (הכל בגלל סם) וכמה אביזרים שאהבתי.

"אני גמורה", אני אומרת לאחר שעה וחצי של סידור הבגדים בארון, וזריקת הבגדים הישנים.
"אני לא מאמינה שמחר הלימודים מתחילים", אומרת לילי ואני מהנהנת.
"בכלל לא שאלתי אתכן מה אתן לומדות", סם אומרת ואני ולילי עונות לה בפה אחד, "רפואה".
"באמת? וואו, זה מדהים! אתן רוצות להיות רופאות כאילו?", היא שואלת בהתלהבות.
"כן..", אני מתחילה לומר, "תמיד חשבנו על כמה מדהים זה יכול להיות, להציל חיים של אלפי אנשים מידי יום".
סם מהנהנת בהבנה ואז אומרת, "אני לומדת אומנות".
"באמת? את מציירת?", אני שואלת.
היא מהנהנת ומיד קופצת לאחד הארונות, מוציאה כמה ציורים שהיא ציירה.
"וואו! זה מדהים!", לילי צורחת.
"זה יפהפה", אני אומרת.
"תודה", היא עונה בחיוך.

את שאר הערב בילינו שלושתינו בחדר, רואות סרטים במחשב הנייד של סם.
כשהשעה כבר התחילה להיות מאוחרת, לילי נפרדה מאיתנו והלכה לחדרה.
התחלתי לארגן את כל הדברים שלי למחר.
לאחר מכן הלכתי להתקלח, וכשחזרתי, סם כבר הייתה ישנה על מיטתה.
אני אוהבת אותה מאוד, וכל כך שמחה שקיבלתי אותה בתור שותפה.
--

בבוקר, השעון המעורר שלי צילצל בשעה 6:30.
"תכבי את זה!", סם אומרת בקול ישנוני ומסתובבת, ממשיכה לישון.
אני מצחקקת בעוד אני מכבה את השעון המעורר.
אני קמה מהמיטה, עושה את ארגוני הבוקר וכשאני כבר מוכנה, השעה היא 7:40.
אני לוקחת את התיק שלי, ויוצאת מהמעונות כשאני לבושה בשמלה שחורה שמגיעה לי עד לברכיים, נעלי עקב שחורות וכובע וינטג' שחור.

אני הולכת לפי ההנחיות שהמזכירה חילקה לי, ומגיעה לאולם מספר 112, שהוא אולם ההרצאות שבו לומדים רפואה.
יחסית מוקדם, אז רק אני ועוד כמה תלמידים נוספים נמצאים שם.
אני יודעת שלילי תגיע רק דקה לפני שהשיעור אמור להתחיל.
מעניין אותי לדעת אם יש מישהו שאני מכירה שלומד רפואה.
אני תופסת את מקומי בשורה השנייה, מאחר שהשורה הראשונה כבר תפוסה.
אני חייבת לשבת קרוב, כדי שאוכל להתרכז.
אני מסדרת את הדברים שלי על השולחן ומחכה שכבר יתחיל השיעור.
הדקות עוברות ועוד ועוד סטודנטים נכנסים לכיתה.
אני מחייכת כשאני רואה את דילן נכנס, קצת בשוק שלא ידעתי שהוא לומד רפואה, והוא ישר שם לב אליי ומתיישב לצידי.
"היי", הוא אומר.
"היי גם לך", אני מחזירה.
"לא ידעתי שאת לומדת רפואה", הוא אומר.
"זה הופך את שנינו", אני עונה.
(הערת הכותבת: וואו בעברית זה נשמע כל כך מזעזע. באנגלית זה נשמע טוב יותר it makes both of us)
הוא מחייך ולאחר כמה דקות של שקט הוא עיווה את פניו.
"מה.. מה קרה?", אני שואלת פתאום.
אני רואה את דילן מתבונן על נקודה מסוימת מאחוריי, ואני מיד מסתובבת.
מולי אני רואה את ג'ונת'ן, במראה שאומר 'התעוררתי לפני חמש דקות'.
"מה אתה עושה פה, האריס?", דילן פנה אל ג'ונת'ן, "חשבתי שאתה לומד משפטים".
"אני לא חושב שאני חייב הסברים לאחד כמוך", הוא עונה באדישות ומתיישב מצידי השני.
"ואתה חושב שיש לך את הזכות לשבת פה כי....?", אני אומרת ומביטה בו בהרמת גבה.
הוא מגחך קלות וקורץ לעברי ומסיט את מבטו בדיוק כשהמרצה נכנס לאולם.
"שלום לכם, סטונדטים", אמר המרצה, "אני ד"ר קולמן, ואני אהיה המורה שלכם לרפואה השנה. כפי שמצופה מכולכם, אני רוצה לראות למידה מסורה והרבה השקעה. מי שלא יעמוד בתנאים, לא יוכל להמשיך ללמוד בפקולטה לרפואה, כמובן...."
הוא המשיך והמשיך לדבר ואני כבר הייתי שקועה בתוך מילותיו.

"מיס ג'ונסון?"
שמעתי פתאום את ד"ר קולמן קורא בשמי.
"כן?", אני עונה בחיוך תמים, ממצמצת את עיניי.
"תוכלי להגיד לי בבקשה מה הם האיברים הכוללים במערכת העיכול, לפי הסדר?", הוא שואל.
אני מהנהנת קלות ומיד עונה, "הפה, השיניים, הרוק, הלשון, הלוע, הושט, הקיבה, התריסריון, המעי הדק, המעי הגס, פי הטבעת, וכמובן- הכבד והלבלב", אני עונה.
"יפה", הוא אומר.
"מר האריס?", הוא פונה הפעם אל ג'ונת'ן.
"מה?", הוא שואל באדישות.
"אני יודע שעד עכשיו למדת משפטים, ולא רפואה. אבל עקב ה.. סילוק שלך, ועקב המעבר שלך ללימודי הרפואה, אני מציע שתצטרף אלינו. אתה יכול לקחת דוגמא מאוד טובה ממיס ג'ונסון כאן", הוא אמר והצביע עליי.
אני מסמיקה מעט וג'ונת'ן מהנהן. ללא הערות מעליבות או עוקצניות עד עכשיו. זה חדש. יכול להיות שהבין משהו ממה שסם אמרה לו?
המשך השיעור עובר רגיל, ועל רוב השאלות עונים דילן, לילי או אני.
כעבור שלוש שעות אנחנו מסיימים ללמוד, ואני ממהרת לצאת מהכיתה.
"הי, אנה!", אני שומעת את דילן קורא מאחוריי.
"היי", אני אומרת ומסתובבת אליו.
"אממ.. לאן את הולכת עכשיו?", הוא שואל.
"לקפיטריה, אני חושבת. אני גוועת, וסם אמרה שהיא תחכה לי וללילי שם".
"אה, אוקיי... פשוט חשבתי שאולי תרצי ללכת לשתות קפה מתישהו... אם את רוצה", הוא אומר ומלטף שוב את עורפו כהרגלו.
"אני אשמח", אני אומרת בחיוך. "מחר זה מתאים?"
"כן, ברור. אז קבענו למחר. אחרי הלימודים", הוא אומר בחיוך.
אני מהנהנת ומחייכת גם, ושנינו נפרדים.
אני מוצאת את לילי ושתינו הולכות יחד לקפיטריה.

"בואו לכאן!", סם צועקת לי וללילי, מנופפת לנו עם ידה, כשחיפשנו אותה בין אלפי הסטונדטים.
איתרנו את מקומה, והלכנו לשם.
השולחן היה מלא בכולם מהחבורה שלהם, כשבמרכז ישב ג'ונת'ן.
בהתחלה חשבתי על פשוט ללכת ולהתיישב במקום אחר, אבל אני לא עומדת לעשות דבר כה ילדותי רק בגללו.
אני ולילי התיישבנו ליד סם, וכולם המשיכו לדבר. חלקם דיברו איתנו ושאלו איך היה היום הראשון שלנו עד עכשיו. רובם דווקא נחמדים, רק חבל שזה שנקרא "ראש החבורה" שלהם, הוא כזה אידיוט מניאק.
"אז מה.. אנה?", שואל אותי פתאום ג'ונת'ן, וכל השולחן השתתק.
הרמתי גבה לעברו.
"את לבושה טוב היום", הוא אומר.
"אתה לא מתכוון ללבושה כמו דוב פנדה, או משהו בסיגנון?", אני שואלת.
"תאמיני לי שאם הייתי חושב ככה, הייתי אומר את זה. אז אם אני אומר לך מחמאה, פשוט תקבלי אותה ותשבי בשקט", הוא אומר.
"ממש נחמד מצידך", אני אומרת בציניות.
"עשיתי כמיטב יכולתי", הוא מחזיר גם הוא בציניות, ושנינו מגלגלים עיניים באותו הזמן.
"וואו. אתם מוזרים", אחד מהאנשים שם אומר.
אני מגלגלת את עיניי שוב וחוזרת לדבר עם לילי.
כל שאר הארוחה ג'ונת'ן המשיך להביט בי, ובכל הזדמנות שהייתה לי, תקעתי בו מבטים לא מובנים.
כשסיימנו לאכול, לא יכולתי לשמוח יותר לדעת שעכשיו יש לי זמן פנוי משלי. חשבתי על לחזור על החומר למחר, לקרוא איזה ספר או לראות סרט.

"את רוצה ללכת לאנשהו?", לילי שואלת אותי כשכולנו יוצאים מהקפיטריה.
"אנחנו כולנו הולכים עכשיו למקום הקבוע שלנו בספסלים, רוצות לבוא?", סם שואלת אותי ואת לילי.
"אני לא יודעת... חשבתי ללמוד קצת למחר ולקרוא איזה ספר..", אני מסבירה.
"נו באמת, אנה! פשוט בואי איתנו!", סם אומרת ומצחקקת, מושיטה את ידה.
אני מחזירה צחקוק ותופסת את ידה, הולכת עם כולם לכיוון הספסלים.