》Deep Skin《

Chapter 6 ♡

ישבנו כולנו במקום הקבוע, ולאחר כמה זמן ראיתי שגם דילן הצטרף.
הוא שם לב לנוכחותי, ומיד מצא את מקומו לידי.
התחלנו לדבר ולצחקק, וכמה מבטים הופנו לעברינו.
הסתכלתי בלחץ על דילן.
"אל תדאגי. זה בטח בגלל השמועות מאתמול", הוא אומר לי בלחישה.
"שמועות? איזה שמועות?", אני שואלת והוא נאנח.
"היו כמה אנשים שראו שלקחתי אותך ביום של המסיבה, והחזרתי אותך רק ליום שלמחרת. אז, את יודעת.. הם הסיקו כמה דברים..", הוא מסביר.
"אלוהים אדירים", אני אומרת ותופסת בראשי.
"תתעלמי מזה, הכל בסדר. וחוץ מזה, מי בכלל שם לב לשמועות?", הוא אומר.
"כולם!", אני עונה בצעקה, ושוב פעם כמה מבטים נחתו עלינו.
ג'ונת'ן עמד לא רחוק משם והתבונן בנו.
לאחר ששם לב שהסתכלתי לכיוונו, הוא החל להתקדם אלינו.
יופי, כאילו לא היה לי מספיק.
"כן, ג'ונת'ן? באת לפה בשביל להציק לי שוב?", אני שואלת בהרמת גבה.
"למה את ישר מסיקה שהכוונות שלי רעות, אנני?", הוא אומר ומביט בי.
אנני? הוא רציני איתי?
"אני לא חושבת שהגענו עדיין לשלב של שמות חיבה. לא ככה, ג'וני?, אני אומרת בפרצוף ציני.
"ג'וני, אה? אהבתי", הוא אומר וקורץ.
"יותר מקורי מאנני", אני אומרת.
"אני דווקא יכול להתרגל לשם הזה... ג'וני... זה דווקא שם יותר גניח מג'ונת'ן, כשחושבים על זה", הוא אומר.
אני מעוותת את פניי בגועל והוא צוחק.
"תרגעי, אנני. הכל בהומור", הוא אומר בחיוך וקורץ.
הוא מוציא מהכיס חפיסת סיגריות, לוקח יחידה ומדליק אותה, ולאחר מכן מציע לי גם.
אני מסרבת בנימוס והוא מחזיר את החפיסה לכיס.
לפתע שמעתי מאחוריי שיעול קטן.
דילן... לגמרי שכחתי שהוא פה.
כנראה שגם ג'ונת'ן שם לב אליו רק עכשיו...
"דילן! אחי! לא ראיתי אותך פה! אתה כבר הרבה זמן פה?", הוא שואל אותו.
"אני פה עוד לפניך, ואתה יודע את זה", דילן עונה באדישות.
ג'ונת'ן מוציא את העשן מפיו ולאחר מכן פונה אל דילן, "איך היה לדפוק את אנני? כיף?", הוא שואל בטון מלגלג.
אני מביטה בו בכעס כשדילן עונה לו, "אני לא דפקתי את אנה", הוא אומר בעודו מדגיש את המילה 'דפקתי'.
"הו.. זה לא מה שהשמועות אומרות", הוא ממשיך.
"אני יודע מה השמועות אומרות! ושנינו יודעים שלא צריך להאמין להן!", דילן צועק.
"מישהו פה לא קיבל זין בזמן האחרון", ג'ונת'ן אומר ודילן מיד מתרומם והשניים מתחילים להתעמת.
"דילן! תפסיק!", אני צורחת, מנסה להפריד ביניהם.
לאט לאט נוצר שם קרב אמיתי, ומסביבם נעמדו כולם במעגל בעודם מעודדים בקריאות.
"זה לא מצחיק!", סם צורחת.
אני עדיין שם, במרכז המעגל, מנסה להפריד ביניהם.
אני רואה איך ג'ונת'ן מכניס את אגרופיו לפניו של דילן, שמתחילות להאדים ולדמם.
"ג'ונת'ן! בבקשה! תפסיק!", אני מתחילה לבכות.
הוא מסתכל עליי לרגע, ודילן לוקח את ההזדמנות ומכניס לו אגרוף ללסת.
השניים ממשיכים ואני מנסה בכל יכולתי להיכנס ביניהם, וכשאני סוף סוף מצליחה, הדבר האחרון שאני מצליחה לראות זה את אגרופו של ג'ונת'ן נתקע בפניי.
אני מרגישה איך גופי צונח על הדשא, בעוד ג'ונת'ן רוכן מעליי וצועק, "אנה! אני מצטער! אני.. אני לא התכוונתי! זה היה אמור לפגוע בבן זונה הקטן!"
אני ממצמצת, בעוד דילן רוכן מהצד השני.
"מה עשית, חתיכת דביל?", דילן אומר לג'ונת'ן.
"זה לא הזמן לריב עכשיו", ג'ונת'ן אומר בעודו מתרומם ומושיט לי את ידו. דילן עושה כמוהו ותוך כמה שניות אני נעמדת על רגליי.
איזור הלסת שלי כואב, וקשה לי לדבר או לזוז. אני עדיין בהלם ממה שקרה.
"אנה...", ג'ונת'ן אומר ומזיז קבוצת שיער מפניי.
"עזוב אותי", אני מצליחה לומר.
"אני באמת, באמת מצטער", הוא אומר ופניו נופלות.
לאחר כמה רגעים, שהכאב נרגע מעט, הצלחתי לדבר רגיל.
"הכל בגלל שניכם! למה הייתם צריכים להתחיל עם הריב הזה בכלל? זה היה כל כך ילדותי ולא בוגר!", אני צועקת.
"אני יודע... אני מצטער", ג'ונת'ן אומר.
"אני מניח שגם אני אשם קצת", דילן אומר.
"קצת?", אני וג'ונת'ן אומרים ביחד.
אני מגלגלת את עיניי בעוד דילן משפיל ראשו.
"אני מצטערת", אני אומרת לדילן.
"זה בסדר. את לגמרי צודקת", הוא אומר.
לאחר שהדברים נירגעו מעט, כל אחד חזר לחדרו.
נכנסתי לחדר שלי עם סם, ורק אז נזכרתי עד כמה שהמכה כואבת.
"את רוצה שאני אביא לך משהו?", סם שואלת אותי.
"לא, תודה", אני אומרת ומתיישבת על המיטה.
דפיקה קלה נישמעה על הדלת, וסם הלכה לפתוח אותה.
ג'ונת'ן עמד בפתח הדלת ושאל, "אני יכול להיכנס?"
סם הביטה בי, מחכה לתשובה.
הינהנתי והוא נכנס, בעוד סם יוצאת החוצה, מותירה אותנו לבד.
"תקשיבי, אנה... אני ממש מצטער על מה שקרה", הוא אומר.
"אתה יכול בבקשה להפסיק להצטער? כבר ביקשת סליחה חמש פעמים, ואני לא חושבת שזה כל כך יעזור לכאב לעבור", אני אומרת.
"עדיין כואב לך? את צריכה שאני אביא לך קרח?", הוא שואל בדאגה.
"זה בסדר", אני עונה.
"את יודעת שבחיים לא הייתי מרביץ לך בכוונה. או בכלל לאישה מסוימת", הוא אומר. אני מהנהנת בהבנה ודמעות עולות בעיניי, בלי סיבה ברורה.
"את בוכה? בבקשה לא.. א-אני מצטער..", הוא ממשיך.
"הכל בסדר, אני בעצמי לא יודעת למה אני בוכה", אני אומרת וצוחקת, מנגבת את הדמעות.
"אני מצטער על כל הדברים שאמרתי לך עד עכשיו", הוא אומר.
לזה לא ציפיתי.
נשארתי דוממת, לא יודעת מה לומר.
"את מתכוונת לומר משהו?", הוא שואל, מעט בחשש.
"אין לי מה לומר", אני מודה.
השקט עוטף את החדר, ורק לאחר כמה זמן אני מתחילה לדבר.
"אתה יודע מה הכי מעניין אותי? מה השאלה שתמיד עולה לי בראש מאז שאני פה? למה? למה כל הזמן הזה דיברת אליי לא יפה והשפלת אותי? למה התנהגת אליי בכל כך הרבה שנאה? וחשוב יותר, מה גרם לך פתאום להפסיק?", אני שואלת.
הוא נעמד והבעת פניו השתנה, וחזרה לאותה הבעת פנים קרה ואדישה.
"אף אחד לא אמר שהפסקתי", הוא אומר.
"וואלה", אני עונה.
הוא מתחיל לצחוק בפתאומיות וכאשר נרגע הוא אומר, "מצחיק אותי שבאמת חשבת לשנייה אחת שאכפת לי ממך, אנני. כי לא אכפת לי. רק רציתי לוודא שאת בסדר כדי שלא תתלונני עליי למשטרת הקמפוס או משהו בסיגנון. אבל אני רואה שהפצע שלך לא כזה חמור, אז עבודתי כאן הסתיימה", הוא אומר בגיחוך קל.
"אתה אדם מגעיל", אני אומרת.
"קראו לי בשמות גרועים יותר", הוא עונה שנייה לפני שהוא יוצא מהחדר.