》Deep Skin《

Chapter 7 ♡

לכל הקוראות (והקוראים, אם יש) המדהימות! רציתי באמת להודות לכל אחת ואחת מכן שקוראת את הסיפור שלי!
אני יודעת שכמות ההצבעות והתגובות היא קטנה, וזה די מעציב אותי, אבל התגובות המעטות האלה מספיקות כדי לגרום לי לחייך, אז תודה(:
הייתי שמחה אם הייתן מפיצות קצת את הסיפור שלי, כי בכל זאת אני מאוד רוצה שעוד הרבה אחרים יהנו ממנו בדיוק כמו שאתם♡
אני גם מצטערת שלא העלתי יחסית הרבה זמן פרק, זה בגלל שהיה לי מחסום כתיבה קטנטן, וגם הפרק הזה קצת שונה, כי הוא יותר ארוך משאר הפרקים, וניסיתי לעשות אותו כמה שיותר מעניין ומותח.. אז, תהנו מהפרק(;

ביום שלמחרת התעוררתי עם הרגשה לא טובה.
הייתה בי תחושה שמשהו לא טוב עומד לקרות.
את סתם פרנואידית, אני אומרת לעצמי.

התארגנתי במהירות והגעתי לשיעור.
דילן חיכה לי שם במקומו הקבוע.
התיישבתי לידו והוא חייך אליי.
"בוקר טוב, אנה. איך המכה?", הוא שואל.
"לגמרי שכחתי ממנה", אני משקרת.
אילולא טונות המייקאפ ששמתי, הוא היה רואה שכל איזור הלסת שלי הפך לצבע סגלגל.
"אנחנו עדיין יוצאים היום לקפה?", הוא שואל.
"ברור", אני עונה, למרות שלגמרי שכחתי מזה.
ד"ר קולמן נכנס לכיתה, ודקה אחריו נכנס ג'ונת'ן.
המגעיל הזה, אני חושבת.
"מדוע איחרת?", ד"ר קולמן שאל את ג'ונת'ן.
"אני לא חושב שאני חייב לך הסברים", הוא עונה בכעס בעודו מתיישב במקומו לידי.
ד"ר קולמן מביט בו במבט מזהיר, כאילו מצפה שישנה את תשובתו.
ג'ונת'ן שם לב ומיד אומר באנחה, "אני מתנצל, זה לא יקרה שוב".
ד"ר קולמן מהנהן וממשיך בשיעור.
הזמן עובר יחסית מהר, ולקראת סוף השיעור ד"ר קולמן אומר, "אני רק מזכיר לכם, שהיום בערב אנחנו מבקרים בבית החולים הקרוב כדי לצפות בניתוח מאוד ארוך ומסובך. אני רוצה שכל אחד מכם ירשום הערות בנוגע לניתוח, וכמובן שאלות. ההגעה היא חובה!"
כשאני ולילי שומעות את זה, אנחנו כל כך מתלהבות. סוף סוף, משהו מעניין!

לאחר שהשיעור נגמר, אני ודילן יוצאים יחד מהאולם.
אנחנו יוצאים מהמבנה והולכים ברחבי הקמפוס, וכעבור חמש דקות אנחנו מגיעים לבית הקפה.

"את יודעת מה שמתי לב", דילן אומר בעודו לוגם מהקפה שלו.
"מה?", אני שואלת בחיוך.
"לא יצא לי באמת להכיר אותך", הוא עונה.
אני מתחילה לצחוק ואז אני אומרת, "תאמין לי, אתה לא רוצה שאני אתחיל".
"אוקיי, עכשיו סיקרנת אותי", הוא אומר ומניח את כוסו על השולחן.
"תקשיב, הסיפור חיים שלי זה לא משהו שאני מתגאה בו, טוב? אני לא רגילה לזה שאנשים יודעים את זה. בקושי עיכלתי כשסיפרתי את זה לסם. אז בבקשה, אל תעשה מזה עניין גדול...", אני מבקשת.
"ברור, ברור.. אני מצטער..", הוא אומר.
"אין לך על מה", אני אומרת, ומתחילה לספר גם לו את הכל.

"תודה שהזמנת אותי", אני אומרת כששנינו יוצאים מבית הקפה.
"תודה שהסכמת לבוא. אני אשמח אם נצא מתישהו שוב", הוא אומר ולאחר שנייה ממהר להוסיף, "לא לצאת-לצאת. פשוט... לצאת?"
אני מתחילה לצחוק והוא מצטרף אליי.
"אתה חמוד", אני אומרת.
הוא מחייך בביישנות ואני צוחקת שוב.
"אני אוהב את התפרצויות הצחוק שלך", הוא אומר.
"אתה עוד תתרגל. אני צוחקת כמעט מכל דבר", אני אומרת.
"אז אני מניח שאפגוש אותך בערב", הוא אומר כשאנחנו מגיעים למעונות.
אני מהנהנת ונכנסת לבניין ואז לחדר שלי.
אני לוקחת את החפצים שלי ונכנסת בזריזות למקלחת.
כשאני חוזרת, אני מחליטה ללבוש בגדים נוחים לביקור בבית החולים, אז אני לובשת טייץ שחור, חולצה כחולה עם כיתוב ואולסטארס.
אני ולילי תכננו שניפגש בשש, ואז נצא לתחנת האוטובוס.
כשיצאתי, ראיתי אותה מחכה לי בכניסה ויחד יצאנו לתחנה.
היה קריר בחוץ, ולקח לאוטובוס קצת זמן להגיע.
לפתע אנחנו שומעות צפירת מכונית, והמכונית של דילן חונה מולנו.
החלון נפתח והוא צועק לנו, "כנסו פנימה".