5.10.15 - יום ראשון
6 ימים לפני .
"אני מצטער. אני מצטער כל כך. " אני אומר בעודי מלטף את גבו באיטיות.
"תודה שאתה סופג את זה" הוא אומר ומיישר את גבו, מוחה את דמעותיו עם קצה הסוואטצ'ר שלו.
אני קם ומביא לו מהמטבח כוס מים וטישו, לפתע אני שומע קולות ניפוץ מהסלון
"לואי?" אני צועק
"שייייייייייייייטטט" אני שומע צעקה. יותר זעקה.
אני רץ במהירות לכיוונו ורואה את שולחן הזכוכית מנופץ כולו על רצפת הסלון ולואי, שוכב על שברי הזכוכית, כאילו הוא שבר בעצמו.
"אלוהים אדירים לואי!"
הוא מתחיל להאינק מכאבים עייניו אדומות והוא אומר לי בין הבכי לייללות הכאב "סליחה הארי.. בעטתי בזה ולא חשבתי ופשוט... שיט"
"קום! קום עכשיו!" אני אומר ובא להושיט את ידי נזהר מלדרוך על שברי הזכוכית השרועים לכל אורך הרצפה.
אני רואה אותו מסתכל על ידי אך אומר "אני לא יכול לזוז הארי" מנגב את עייניו עם הסוואצר שלו פעם נוספת
אני ניגש בעדינות לעברו, שוקל כל צעד. מתכופף לרצפה, לוקח נשימה ומרים אותו באיטיות. משקלו, נהיה כמשקלי, גופו, נהיה כגופי.
הוא מלפף את זרועותיו סביב צווארי
ומניח את ראשו על החזה שלי, מרטיב את חולצתי בדמעות.
אני הולך עם הבחור השבור בזרעותי לקומה למעלה, לחטא את פצעיו.
אני עולה לאט במדרגות, ועם כל מדרגה כך ידיו נהיות הדוקות יותר.
אני יודע שמחר הוא יצטער על זה, ואפילו יכחיש שזה קרה. אבל כרגע, אני לא יכול להסתכל עליו במצב הזה מבלי לנסות לעזור.
כשאנחנו מגיעים לחדר האמבטיה אני מוריד אותו לרצפה והוא פולט אנקת כאב קטנה מפיו.
אני מתיישר לארון האמבטיה ולוקח כמה תרופות מחטאות, צמר גפן, ותחבושת.
אני מתיישב על רצפת האמבטיה מול רגליו של לואי ומעלה את הג'ינס שלו קצת למעלה כדי לראות את כמות הנזקים שנגרמה לרגליו. אני רואה שהוא נאנק מכאבים בכל פעם שידי נוגעת ברגלו.
"לואי זה כנראה חמור. אני לא יודע איך אני אוכל...לטפל בזה"
פניו אדומות; כבר ספוגות דמעות. עייניו נפוחות ומסתכלות עליי במבט חסר אונים.
"אולי אני.. אני אוריד את הג'ינס ו... ואז אתה יודע זה יעזור"
YOU ARE READING
The Diary. | Larry Stylinson
Fanfictie״כמו רוח עזה אשר פורצת אל תוך בית חמים , במהירות ובעדינות, היא מצליחה לשנות את מזג האוויר. כך הוא נכנס אל חיי.״ - @Lagoona7Blue כריכה ע״י כל הזכויות שמורות לי | © michalloveshes
