Sophia's World

פרק שישה עשר:

כעבור חודש:

"אפשר לעזור לך?" שאלתי גבר שנראה שלא מצא כלום,

"כן, את המספר שלך ובגדים לערב חג" אמר וקרץ לי, הורדתי את החיוך והרמתי את ידי שנמצאת עליה הטבעת,

"נשואה?" ספק שאל ספק ענה, הנהנתי והראתי לו חולצה מכופתרת לבנה וכמה ג׳ינסים עם קרעים.

"עלמה הלכתי לקחת את הילדים" אמרתי שהגעתי לקופה ואספתי את חפציי, היא הנהנה ונשקה ללחיי.

"אל תשכחי להביא את הילדים שישחקו עם ליאו, שיר ואוּרי אני צריכה לדבר איתך על הגירושים" אמרה והנהנתי,

אליאור ועלמה החליטו להתגרש, כי אליאור בגד בה, כמובן שאני כועסת עליו אבל הוא אחי ואני לא אשפוט אותו, גם עלמה אמרה שהיא רוצה להתגרש בטוב ולא ברע ושהיא רוצה שהם ישארו בקשר וגם אנחנו.

"אז היום אמא החליטה לקחת אתכם לעלמה" אמרתי והם התחילו לצעוק מרוב אושר "קודם נגיע לבית, תכינו שיעורים ותאכלו ואז נלך" הוספתי בקול גבוה, הם הנהנו והתחלתי בנסיעה.

-

"אתם בטוחים בזה? אתם עשר שנים ביחד אפילו יותר, יש לכם שלושה ילדים, את יודעת שזה אומר לזרוק את הכל לפח!"

"עלמה אני יודעת שהוא בגד והוא מתחרט, גם אל תשכחי שבגדת בו לפני מיליון שנה וחזרתם."

"ודיי. כאילו שאני ואת שיצאנו ביום הולדת שלי לפני כמה חודשים לא פלרטטת עם כמה גברים עלמה, תחשבי על כל זה" אמרתי והבטתי בילדים שרצו בסלון,

"תתקשרי אליו ותגידי לו שאת רוצה להיפגש איתו וכמובן שאני אשמור על הילדים" אמרתי לאחר שתיקה ארוכה, היא הנהנה ולגמה מהקפה שלה.

-

שחזרתי לבית אחרי שדיברתי עם עלמה על הגירושים, נזכרתי בתקופה שליאור נפטר, זה היה שבוע אחרי שקברנו אותו ואני נזכרת ביום האחרון שראיתי אותו, איך לא ידעתי שהנשיקה שהייתה בבוקר היא בעצם הנשיקה האחרונה,

והחיבוק..

אני לא ארגיש את החיבוק הזה יותר.

אחרי השבוע הראשון הזמן רק הופך למורגש יותר ויותר.

נזכרתי בימים שהיו משגעים אותי כל הזמן במשפט קבוע ״הזמן מעביר את הכאב״ זה נשמע לי כמו שטות אחת וגדולה,

גדולה מידי וככל שהשניות עוברות אני מרגישה את הלב שלי מתרסק, יותר מידי.

חודש בלעדיו.

אני מתחילה לחייך אבל לפעמים.

לא הרבה ולא קצת.

זה מצחיק.