Sophia's World

פרק שלושה עשר:

נשפתי בכבדות ולחצתי בפעם האחרונה.

עצמתי את עיניי ששמעתי את הבכי של הקטן שלי,

ליאור עזב את ידי ונישק את ראשי מספר פעמים, "תודה שאת נותנת לי אושר ענקי" לחש לי,

פתחתי את עיניי, התינוק היה כבר עטוף בשמיכה כחולה, האחות הניחה אותו על ידיי, קטן שלי.

הרמתי את ראשי, קולטת את ליאור מתבונן מלמעלה בחיוך, "יפה כמו אמא שלו" לחש ונשק לראשי,

"אפשר להחזיק אותו?" שאל והנהנתי והנחתי את התינוק על ידיו,

כעבור שנה:

הרמתי את רואי הקטן והלכתי לפתוח את הדלת, פתחתי אותה, הרמתי את עיניי לאחר שהבטתי ברואי שבכה, בלעתי את רוקי, "רום" מלמלתי
"מה אתה עושה כאן?" הוספתי בשאלה,

הוא חייך והביט ברואי, "חזרתי" אמר,

"אני יכול להיכנס?" שאל לאחר דקה של שתיקה,

"אני מצטערת, כל המשפחה שלי כאן" אמרתי והבטתי לאחור,

"שנייה" אמרתי והנחתי את רואי על המזרן עם אוּרי (הבן של אליאור),

יצאתי החוצה וסגרתי אחרי את הדלת "רום אני נשואה ויש לי בן ועוד אחד בדרך בבקשה אל תהרוס לי" ביקשתי "אני מקווה שתמצא אישה שתעריך אותך ותעריץ אותך כמו שאני הערצתי והערכתי אותך וכמובן שתאהב אותך ללא תנאים" הוספתי וחייכתי.

"מצאתי לי מישהי אבל היא נשואה" אמר וכאב נשמע בקולו,

"רום אתה הרסת אותי, אתה הרסת אותנו!" הזכרתי "אם לא היית טיפש כל כך היינו יכולים להיות עדיין ביחד ואפילו נשואים" הוספתי.

"את צודקת. שיהיה לכם בהצלחה" אמר ונשק לקודקוד ראשי.

התהלכתי בבית כמו זומבי, ליאור שמע את השיחה עם רום ורב איתי, רום העלה זכרונות מהנשיקה שהייתה לנו, כבר חמש בבוקר והוא לא חזר והוא גם לא עונה לי.

צלצול נשמע מהטלפון שלי "ליאור?" אמרתי בלי להסתכל מי התקשר,

"סופיה רוזן?" נשמע קול סמכותי,

"כן" השבתי,

"מדברים מבית החולים איכילוב, בעלך הגיע לכאן במצב קשה" אמר.

"מ..מה קרה?" שאלתי בגמגום,

"ככל הנראה הוא נסע בכביש המהיר ונכנס בו רכב" אמר, זרקתי את הטלפון והרמתי את רואי כאשר נכנסתי לחדרו, עטפתי אותו בשמיכה ויצאתי מהבית.

-

"הכל באשמתי, הבטתי לך בעיניים העצומות, שרואי עליי, אני מתפללת שתפקח אותם ואז נשמעו הצלילים המוכרים, הרופא הוציא אותי ואת רואי שבכה מהצלילים הארורים ושהרגעתי אותו הרופא יצא והתפללתי שיצא עם חיוך ובשורה טובה אבל לא.

הוא יצא עם פנים נפולות ׳אני מצטער׳ הוא אמר במילים האלה, קרסתי, נפשית, פנימית, חיצונית.

כל זה קרה באשמתי, אני מקווה שתשמור עליי או לפחות על רואי ועל התינוק שבדרך, תכננתי לספר לך מחר ביום הולדת שלך, אבל זה לא יקרה כי אתה לא איתי" לחשתי לקבר שלו שרק לפני כמה דקות סיימנו לכסות אותו באדמה.

"אני אוהבת אותך" הוספתי ודמעה זלגה במורד לחיי ונפלה על הקבר הלבן שהשם של ליאור חרוט עליו, אני ממהרת לצאת מהבית קברות, אסור לי להיות כאן, אני בהריון.

-

"בגללך, בגלל הפה הגדול שלך הוא מת לי!!" צעקתי על הקבר שדמעותיי לא מפסיקות לרדת, הן מתחדשות כל דקה, הסתכלתי על הכתוביות ׳רום מויאל׳, יותר קל לי להאשים מישהו אחר ולא את עצמי.

אני היחידה שאשמה בזה,"אני שונאת אותך יותר מתמיד!!" צעקתי והתקדמתי החוצה.

איך אני אמשיך מכאן? לבד? עם ילד? ועוד אחד בדרך?