Daddy Or Death?

פרק 7

פרק 7:

"נו הארולד? ישנת טוב?" אמא שאלה אותי בסקרנות וחיוך קטן על פניה. הנהנתי והמשכתי לזלול את הפסטה ברעב. אם היא הייתה מביאה לי את המתכון הייתי עוזב אותה בשקט ולא אומר לה להכין כל הזמן כי הייתי מכין לעצמי וזהו. השתיקה הייתה מעט מלחיצה אך לא ייחסתי לכך חשיבות, בדרך כלל אנחנו דיי שקטים בארוחות. "שר התקשרה לפני חצי שעה." אמא שלי פלטה והמזלג שלי נפל על הצלחת. הבטתי בה בשוק והיא הנהנה. "מ...מה היא אמרה?" שאלתי מעט חושש מהתשובה. היא נאנחה ולחשה: "היא שאלה אם היא יכולה לבוא לדבר איתך ואמרתי לה שכן. היא צר..." דפיקה בדלת קטעה את דבריה של אמי. קמתי מהשולחן והלכתי אל הדלת ופתחתי אותה באיטיות.
"היי הארי" שר אמרה בקולה המתוק והיא התקרבה אליי וחיבקה אותי. תירגע הארי, תנשום עמוק ותחבק אותה גם. חיבקתי אותה חזרה והיא הצמידה את שפתיה הרכות אל אוזני ולחשה: "אנחנו צריכים לדבר." הנהנתי ועלינו לחדר שלי. היא התיישבה בשתיקה על יד הכרית שלי והתיישבתי לידה כך שהכרית מפרידה בינינו. היא שיחקה באצבעותיה, כאילו שוקלת את המילים שהיא רוצה להגיד לי.

"אני מצטערת הארי, כל כך מצטערת. אני יודעת שעזבת בגללי, בגלל ההתנהגות המגעילה שלי. אני פשוט... לואי לא מספק אותי טוב בזמן האחרון אז הייתי צריכה כסף כדי ללכת לדני, שיספק אותי בעצמו. אגב אני מצטערת על מה שהוא עשה לך." היא השתתקה והביטה בי בעיניי עגל ואני רק החזרתי לה מבט שותק, מחכה שהיא תמשיך.
"אתה לא כמו לואי, אתה יותר ממה שהוא יהיה אי פעם. הוא אולי מפנק אותי, מנשק אותי, שוכב איתי אבל הוא לא אתה הארי. אתה תמיד היית שם בשבילי, הקשבת, דיברת, ייעצת, צחקת, ליווית, חיבקת, הכל! הייתי האבא המושלם בשבילי. היית ותמיד תהיה. אני ממש מצטערת דאדי, כל כך מצטערת." היא סיימה את דבריה והתחילה לבכות. משכתי אותה אליי וליטפתי את שיערה הרך. היא הרטיבה את חולצתי אך זה לא הפריע לי, היא צריכה אותי. היא צריכה אותי, שאני אהיה לצידה, אני לא כמו לואי, אני יותר ממנו. "תגיד משהו" היא מלמלה והרימה את ראשה להביט לתוך עיניי בתקווה שאגיד משהו. נשקתי למצחה ולחשתי: "הכל בסדר שר, אל תצטערי זאת לא אשמתך. זאת אומרת, יש לך בזה חלק, אבל זה בעיקר לואי." היא חייכה חיוך קטן ואמרה: "אני אוהבת אותך הארי." היא קברה את ראשה בצווארי וחיבקה אותי חזק. "גם אני אוהב אותך קטנה שלי." לחשתי וחיבקתי אותה גם, מחזיק אותה הכי קרוב אליי שאפשר.

"עוד שבועיים אתה ודאדי נשואים 5 שנים, תכננת לו משהו?" שר שאלה בזמן שצפינו בסרט אקראי בטלוויזיה. עיניי נפערו לרווחה, זה עוד שבועיים? אין פאקינג מצב! לקחתי את הטלפון ובדקתי בלוח השנה: היום 17/11/2023, יום נישואין ב31/11/2023. "לעזאזל זה עוד שבועיים ואני הייתי שקוע בדיכאון שלי." אמרתי כמעט תולש שיערות מראשי. איך יכולתי לשכוח? "לעזור לך הארי?" שר שאלה, מוציאה אותי מהטרנס שאני נמצא בו. היא נעמדה מולי ותפסה את פניי. "צא מזה הארי! שבועיים זה מלא זמן ואתה יכול ללכת על מתנה פשוטה שיש לה המון משמעות." היא אמרה והנהנתי, היא מכאיבה לי. דחפתי אותה למיטה ועליתי מעליה. היא חייכה חיוך חרמן שגרם לזין שלי לעמוד חזק ומהר. צמצמתי את עיניי בעצבים מזוייפים ואמרתי: "אם לא היית הבת שלי הייתי מזיין אותך עכשיו!" היא שלחה את ידה לכיוון איברי העומד, מתגרה בי. תפסתי את שתי ידיה והחזקתי אותן מעל לראשה ביד אחת ובידי השנייה ליטפתי את מפשעתה, מוציא ממנה אנקות הנאה. הזזתי את ידי והיא פלטה יבבה חרישית. "את לא תתגרי בי, ואני לא אתגרה בך, ברור לך?" שאלתי בקול סמכותי והיא הנהנה בחיוך. "ילדה טובה" מלמלתי וקמתי ממנה והתחלתי להתהלך בחדר וחשבתי על מתנה ללואי.

"בובאר שלי מתקשר, לענות?" שר שאלה בקול של תינוקת מחזיקה את הטלפון שלי בין ידיה הקטנות. חטפתי את הטלפון מידיה ועניתי לו. "הלו" "הא...הארולד?" קולו של לואי נשמע שבור. ליבי נצבט בכאב. לא הארי! אל תתן לו להשפיע עליך! נשמתי עמוק ושאלתי בקול רציני: "קרה משהו לואי?" יכולתי לראות אותו מול עיניי, מייבב ודמעות שוטפות את פניו. "תחזור, בבקשה תחזור." הוא מלמל בבכי. נשכתי את שפתי התחתונה, נמנע מלהראות לשר את ההשפעה שיש לו עליי. "בבקשה הארולד! אני מתגעגע אליך!" הוא המשיך וייבב. עצמתי את עיניי בחוזקה, לא נותן לדמעות לצאת. גם אני מתגעגע אליך בובאר שלי! "אנ...אני אחזור אליך יותר מאוחר, אני עם שר כרגע." אמרתי ויכולתי לשמוע אותו מחניק את דמעותיו. "אוקיי" הוא פלט והשפלתי את מבטי לרצפה, מוצא את עצמי בוהה ברגליי. "להתראות לו" אמרתי וניתקתי מבלי לשמוע תגובה. זרועותיה של שר עטפו את אגני והיא חיבקה אותי ושאלה בלחש: "יהיה בסדר נכון?" הנהנתי ולחשתי: "יהיה, אני מקווה."

בתמונה שר והארי❤❤