Ashton//HEBREW - uncompleted

Sixteen

"אני חושב שהוא ילד נחמד." אבא שלי אמר לכולם מאוחר יותר באותו הערב לאחר שוינס הלך. " נראה חכם."

גלגלתי את עיניי, המוח שלי מלא במחשבות שליליות מההתעצבנות על אבא שלי והחברים שלו. מה שעצבן אותי הוא שאבא שלי באמת התנהג כמו אבא, הוא התנהג כאילו אכפת לו יותר משבדרך כלל יהיה, כאילו זאת הייתה סוג של הצגה; מגזים בכך לוינס שאומר שלא אכפת יהיה לו ללכת לכלא אם "יפגע בי". זה היה טיפשי כי הוא אף פעם לא היה בכלא... אלא אם אתם סופרים את כל הלילות שבהם הוא הלך מכות עם מייקל על כך שהיו שתויים בציבור לפני חמש שנים. מה שלא עשיתי, כי הוא היה שם פחות משתים עשרה שעות והם פשוט נתנו לשתיהם להתפקח מספיק כדי ללכת הבייתה.

למרות שלא יכלתי להבחין אם הוא מנסה להראות את יכולותיו (המזויפות) בלהיות אבא בגלל שנינה כאן (לא כעובדת) או אם הוא רצה באמת להתנהג כמו אבא, אבל יותר חשבתי שהוא מנסה להשוויץ בפני נינה.

"הוא היה בסדר." קאלום אמר, משעין את ראשו לכיוון ניקול. "הוא נראה קצת נדחף."

ניקול נשפה, מכה שוב בראשו. "לא הוא לא." היא ניגדה. "הוא היה מתוק, מאוד נאה, לידיה." היא חייכה, נותנת לי קריצה, גורמת לי להרגיש קצת מובכת. "לא יצאת עם בחור אחר, קצת מבוגר יותר ממך בפעם האחרונה שדיברנו?" היא שאלה, מנסה להגיד את זאת באגביות.

הפנים שלי האדימו ונחנקתי קצת מהרוק שלי, מנענעת את ראשי במהירות. עיניי התרוצצו במהירות לאשטון לראות אותו נע באי נוחות, לפני שהנחתי את עיניי עליה בחזרה. "לא יצאנו ביחד. רק ידידים, הוא בן הדוד של מיסי." שיקרתי, מרגישה את החזה שלי בוער.

שקר אחרי שקר.

"הבחור שגר בג'רזי?" אבא שלי שאל, גורם לי להנהן.

"כן, הוא ביקר לתקופה קצרה." אמרתי. "הוא די מגניב."

אבא שלי נאנח. "אני לא יודע אם אני אוהב את זה שאת מדברת לבחורים גדולים יותר, את קצת נאיבית, לא בצורה רעה."

נאנחתי. "אין דרך טובה להיות נאיבית, אידיוט." נשפתי, משלבת את ידיי.

"לידיה, אל תקראי לאבא שלך אידיוט." אשטון התערב, גורם לי לנעוץ בו. האינסטינקט הראשוני שלי היה להגן על עצמי, להתווכח עם מה שהוא אומר, אבל נשכתי את שפתיי. נתתי לעיניי לנחות על אשטון, שונאת אותו על קולו התובעני, או את התובענות שנתתי לשלוט בי. "את צריכה להתנצל." קולו היה קצת חזק יותר מקודם, גורם לי להרגיש נבוכה מהקול המתנשא שבו דיבר אליי.

גלגלתי את עיניי, משהו שעשיתי יותר מידי פעמים ביום משהייתי צריכה, מסתכלת על אבא שלי שעיניו היו על אשטון כמו כל השאר. "אני מצטערת." אמרתי מתחת לנשימתי, מרגישה מובסת. "לא התכוונתי לקרוא לך אידיוט."

אבא שלי הרים גבה, מוצץ את שפתו התחתונה לפני שמדבר. "אני אפילו לא אשאל איך הצלחת לשלוט בה בלי שהיא תחזיר לך. אני לא יכול אפילו להסתכל עלייה בלי שהיא תפתח את הפה." אבא שלי אמר, גורם לכולם לצחוק בידיעה שאני אדם עם חוצפה.