Ashton//HEBREW - uncompleted

Thirteen

"מתי את מביאה את החבר שלך?" אבא שלי שאל כשהסיע אותי לבית ספר.

הוא שאל אותי את השאלה הזאת לפחות חמש פעמים השבוע ולא הפסיק לשאול עליו. איפה הוא גר? בן כמה הוא? יש לו עבודה? מהן המטרות שלו אחרי התיכון? כל שאלה שהוא שאל הלחיצה אותי יותר על שאני משקרת לו. זה קל לענות במעורפל על שאלה אחת, אבל כשנזרקות לי עשרים שאלות בפרצוף זה נהיה קצת קשה.

נאנחתי. "כבר שאלת את השאלה הזאת." אפילו שעיניי עדיין היו על הדרך יכלתי לראות אותו מהנהן.

"והתעלמת מהשאלה הזאת בכל פעם." הוא החזיר "אני רוצה לפגוש אותו."

"אבא, אנחנו אפילו לא יוצאים. רק בילינו ביחד כמה פעמים."

"אני רוצה לפגוש אותו לפניי שתתחילו לצאת." הוא אמר, מדליק את האיתות. "תביאי אותו ביום ראשון בערב הפוטבול; זה לא יהיה מוזר כך."

נאנחתי, שונאת את כך שהבחור הוא בעצם אשטון. "אני ישאל אותו אם הוא יכול לבוא, לא מבטיחה כלום." אמרתי כשהוא עצר בבית הספר. "ביי אבא."

"ביי לידיה. תעשי בחירות טובות." הוא צעק כשסגרתי את דלת המכונית.

מיסי עמדה ליד הלוקר שלי עם מאפין בידה, מחייכת שהתקדמתי. זרקתי אליה מבט וצחקתי בזמן שהנדתי בראשי. "כדאי לך שהמאפין הזה יהיה בשבילי." אמרתי לה, מורידה את התיק מהכתף. "למה את כל כך חייכנית היום?"

היא משכה בכתפייה. "אני לא בטוחה." היא אמרה לי. "דרך אגב, זה בשבילך." קולה היה מעודד.

"ברצינות, את ודין שכבתם או משהו?" צחקתי, לוקחת את המאפין מהיד שלה.

היא הנידה את ראשה. "לא, לא היום בכל מקרה." 

נתתי לה מבט מוזר. "זה שבע בבוקר."

"נקודה?"

צחקתי. "אין כזאת, אני מניחה." 

היא התחילה ללכת במסדרון, משאירה אותי לעקוב אחרייה. "מה הולך עם מר-אני-הרבה-יותר-מידיי-מבוגר-אבל-אוהב-לזיין-בחורות-צעירות?" היא צחקה, גורמת לי לתת מכה על ראשה.

"תשתקי!" התפרצתי בקולניות. "לאף אחד אסור לדעת, מיסי."

היא גלגלה את עינייה. "לאף אחד בבית ספר הזה אכפת. אם לא שמת לב אנחנו לא פופיולריות. הבית ספר הזה מלא בילדים עשירים שלא אכפת להם כלום חוץ מהמסיבה הבאה."

"אנחנו לא עד כדי כך לא פופיולריות." מלמלתי.

"כן, אנחנו כן." היא הוסיפה. "עכשיו שפכי."

"באמת אין שום דבר לשפוך. לא דיברתי איתו כל סוף השבוע."אמרתי לה, חוזרת על הפגישה האחרונה שלנו. "בפעם האחרונה שדיברתי איתו הוא אמר לי שהוא לעולם לא יוכל לאהוב אותי ושבסוף אני יפגע."