הנסיכה ושדת הים

פרק 2:

לוניה עמדה, היא הסתכלה סביבה וראתה רק חושך. על גופה הייתה שמלה לבנה ונקייה.
"אבא? אמא? דריוס? קפטן?" היא חיפשה אחר מקום אור, משהו שיוציא אותה מהחושך.
"כן?" היא שמעה קול, הוא היה נשי, אך מעולם לא שמעה אותו. כשהיא הביטה לכיוון הקול היא ראתה עיניים אדומות כדם בחשיכה.
"מי את?" לוניה הביטה בעיניים.
"אני הקפטנית החדשה." חיוך נמרח על פניה הבלתי נראות של האישה ושיניים לבנות התגלו גם הן. אך אלו לא היו שיניים רגילות, אלו היו שיני חיה טורפת.
"מ-מה זאת אומרת?" לוניה התרחקה, שמלתה הלבנה החלה להשתנות לשמלה שחורה.
"זאת אומרת שכולם מתים." האישה אמרה, לפתע הגופות של המלחים והקפטן היו סביב לוניה, היא הביטה באימה על כולם. מביטה בפנים החיוורות וחסרות החיים שלהם.
"וגם את תמותי." יד נשלחה לצווארה של לוניה, היא החלה לצרוח באימים עד שהכול נהיה שחור.

לוניה פתחה את עיניה לרווחה, היא הסתכלה סביבה כדי לבדוק שהכל בסדר ושהיא חיה.
'אני לא מתה.' היא נאנחה לרווחה. לוניה הסתכלה על החדר ואז מתחת לשמיכה.
'כותונת הלילה שלי, אני עדיין בספינה של הממלכה? כל זה היה חלום בלהות נוראי?' קו מחשבתה נקטע כשהדלת נפתחה. היא הביטה בדמות הנער בעל השיער הלבן והארוך שחלקו נקלע בצמות. הוא החזיק בדלי ומגבת וכאשר הביט בה, היא שמה לב שעיניו לבנות ואישוניו השחורים היו מודגשים. עיניו נפגשו בעיניה הכחולות והמיוחדות.
"א-את ערה." הוא מלמל, קולו היה שקט-כמעט לחישה. "אל תקומי, הגוף שלך עדיין חלש." הוא התיישב ליד המיטה. "הבאתי מים ומגבת לשים על ראשך, מצטער זה מי ים." הוא שם את המגבת במים וסחט אותה. כאשר קירב את ידו אליה, לוניה הרחיקה אותה במהירות.
עיניו העצובות של הנער נראו פגועות יותר, לוניה שמה לב לקעקוע בצורת כנף שהיה לאורך לחיו.
"א-אני מצטער." הנער השפיל מבט והניח את המגבת חזרה בדלי. "אני אלך להביא לך אוכל." הוא התרומם.
"כמה זמן ישנתי?" לוניה שאלה, היא פצתה את פיה פעם ראשונה מאז שהיא קמה. היא הביטה בנער שוב פעם, הוא לא היה נראה לה מסוכן כמו הבחור שרדף אחריה בספינה.
"במשך שלושה ימים." הנער אמר ויצא מהחדר.
"שלושה ימים... שלושה ימים! אוי לא!" לוניה קמה מהמיטה, למרות הסחרחורת שתקפה אותה היא החלה לרוץ מהחדר לעבר הסיפון. היא עקפה את אירו ועלתה במעלה המדרגות.
"נסיכה!" אירו קרא ורץ אחריה.
כאשר לוניה הייתה על הסיפון היא הביטה סביבה. היא הייתה באמצע הים בסיפון לא ידוע עם חבורת פיראטים. הפחד גבר עליה והיא החלה לרוץ לעבר קצה הסיפון.
"לאקסיטי, הנסיכה זזה!" קמילה, שהייתה אחראית על ההגה, הביטה מאחורי כתפה על לאקסיטי שקשרה את אחד החבלים.
"כנראה שאירו לא הצליח להשאיר אותה במקום." לאקסיטי נאנחה. "אני אטפל בזה!" היא חייכה, תופסת באחד החבלים ומתנדנדת עד שהיא נחתה מול לוניה, תופסת בידה. "נסיכה, מה את מתכננת?" עיניה הזהובות היו מלאות בשובבות.
לוניה הביטה בה, שמה לב לפניה המנומשות ולעורה השחום. ואז שמה לב לחרבות שנתלו על גבה.
"אני שוחה מכאן! עזבי אותי!" היא ניערה את ידה מידה של לאקסיטי.