הנסיכה ושדת הים

פרק 31

ווילהלם, אליסתר וג'ולי עמדו בנמל כדי להיפרד מקמילה והצוות. ווילהלם חיבק אותה בחוזקה.
"אתה בטוח שאתה לא בא? אני חושבת שאתה יכול לעזור לנו." קמילה המשיכה לחבק אותו.
"אני הייתי שמח. אבל אני חייב להיות עם ג'ולי ולעזור לו, הוא עדיין לא התגבר לחלוטין. אתמול היה לו סיוט, אליסתר ואני שכבנו לידו כל הלילה, הוא בכה עד שנרדם."
קמילה הפנתה את מבטה אל ג'ולי, עיניו באמת היו אדומות, היה ניתן להבחין כי הוא בכה.
"זו תהיה הפעם הראשונה שנהיה בקוני, זה קצת מפחיד אותי. במיוחד כשסאטומי חסרת הכרה ואני די הפכתי להיות הקפטנית הזמנית." קמילה שחררה מהחיבוק ושיחקה בידיה, ווילהלם הבין שהיא לחוצה.
הוא ליטף את שיערה. "את תהי מדהימה קמילה ותצליחי." הוא חייך. "קחי נשימה עמוקה ועשי זאת."
קמילה חייכה והנהנה. ג'ולי עמד מולה עם זר פרחים סגולים. "בהצלחה קמילה." ג'ולי חייך.
היא התכופפה אליו ובילגנה את שיערו. "תודה ג'ולי, תבטיח לי שתשמור על האיש הזקן." היא לקחה את פרחיו.
"אני מבטיח." הוא חיבק אותה והלך לווילהלם.
אליסתר חיבק את לאקסיטי. "בהצלחה אחות קטנה." הוא נישק את מצחה.
"תודה, בהצלחה עם הילד החדש שלך." לאקסיטי קרצה. "אתה תצטרך את זה." היא נישקה אותו בלחי ונתנה לו חיבוק אחרון לפני שעלתה לסיפון ביחד עם קמילה.
הם נופפו לשלום לאליסתר, לווילהלם ולג'ולי שישב על כתפיו של ווילהלם.
קמילה נאנחה והביטה במפה שלקחה מחדרה של סאטומי. "אקי, לאיזה אי צריך להפליג?"
היא הלכה לאקי שהיה אחראי על ההגה.
"לאי טסוקי, שם גדלנו ושם גם גרה המכשפה." הוא הצביע על האי הקטן ביותר.
"בסדר. תוך כמה זמן נהיה שם?"
"תוך שבוע ימים, אולי אפילו פחות." אקי אמר.
קמילה נאנחה והניחה את המפה מולו כדי שיראה. היא הלכה לארי וניקי שניקו את הסיפון וסידרו את המפרשים.
"איפה לוניה?"
"היא לא עזבה את חדרה מאז הבוקר." ארי אמרה בעצב ונזכרה בבוקר כשהביאה אוכל לחדרן כי לוניה לא הסכימה לעזוב את סאטומי.
קמילה שוב נאנחה. "אני אלך לבדוק את מצבה." היא אמרה והלכה לגוף הספינה. כשנכנסה ראתה את לוניה יושבת לצד סאטומי ומחליפה את תחבושותיה.

"מה מצבה?" קמילה סגרה את בדלת והתיישבה על הכיסא.
"כפי שאת יכולה לראות, היא עדיין מחוסרת הכרה." לוניה אמרה, טון דיבורה נשמע עצוב ועייף. ונראה שלא ישנה כל הלילה.
"היא תהיה בסדר לוניה, סאטומי היא בן האדם הכי חזק שאני הכרתי." קמילה התרוממה והתיישבה לצד לוניה, מלטפת את גבה כאות נחמה.
"ומה אם היא לא תהיה בסדר? מה אם זו אשמתי?" לוניה המשיכה להביט בסאטומי, מחזיקה את ידה בחוזקה.
"לוניה, זו לא אשמתך. זו לא אשמת אף אחד חוץ מהשדה ההיא, או מה שזה לא יהיה."
"אף פעם לא תיארתי לעצמי שסאטומי סבלה ככה." לוניה החלה לבכות. "בזמן שהייתי בארמון היא הייתה צריכה לנדוד ולשרוד." היא המשיכה לבכות. "לפעמים אני שוכחת שלכולכם יש עבר קשה. אתם כל כך חזקים ומלאי ביטחון עצמי."
"גם את חזקה." קמילה חייכה. "אל תבכי לוניה, סאטומי לא תהיה שמחה אם היא תראה אותך בוכה." קמילה טפחה על כתפה.
לוניה הנהנה וניגבה את דמעותיה. "לא תיארתי לעצמי שמי שתנחם אותי תהיה את."
"כן, גם אני אף פעם לא תיארתי לעצמי שאנחם בת מלוכה. אבל עכשיו אני רואה אחרת בני מלוכה. כלומר, יש אותך, את נור ואת ניקי וארי. אתם בני מלוכה, אבל אתם טובים." היא אמרה. "אני מניחה שהשקפות העולם של שתינו השתנו במהלך החודש וחצי-חודשיים שהיית איתנו." קמילה משכה בכתפה.
לוניה חייכה, הייתה שתיקה מביכה במשך כמה דקות עד ששוב פצתה את פיה. "קמילה, תודה." היא אמרה ועיניה הכחולות והנוצצות פגשו בעיניה הירוקות של קמילה.
"על לא דבר." קמילה התרוממה. "אני אעלה לבדוק מה המצב שם למעלה." היא יצאה מהחדר.
השתיקה שהייתה לפני שקמילה נכנסה חזרה. אילו היו רק סאטומי ולוניה. לוניה נזכרה בשנייה לפני שכל המקרה קרה, השנייה בה שתיהן היו לבד וסאטומי התקרבה אליה. היא ידעה מה שסאטומי עומדת לעשות, ובכל זאת לא עצרה בעדה. היא לא יכולה הייתה, ליבה הלם בשצף קצף כאשר חשבה על השנייה הזו. פניה האדימו והיא הזדקפה בכיסאה.
"סאטומי, בבקשה התעוררי." היא נשכבה לצד סאטומי ונרדמה לאחר לילה ארוך בו לא הצליחה לעצום את עיניה.