הנסיכה ושדת הים

פרק 27

הם רצו אל היער. ווילהלם הוביל אותם.
"איך אתה יודע איפה זה?" אקי הביט סביב, מכין את חרבו.
"הכרתי את רינאה, הלכתי למיקום שלה פעם ואני זוכר היכן הוא." הוא הביט קדימה. ידיו רעדו מעט מהלחץ. הוא לא פגש את רינאה כבר מאה שנה והפגישה האחרונה שלהם לא הסתיימה בטוב.
"אז, לוניה פשוט הלכה ליער אחרי המריבה כדי לשמוע על העבר של סאטומי דרך הפיות?" לאקסיטי חשבה בקול רם. היא שמה לב שסאטומי הייתה שקטה מהרגיל, שתיקה של כעס.
"לוניה לא תעשה את זה, נכון?" ניקי נשמע מודאג.
"היא לא תעשה את זה. היא בעצמה נראתה מפוחדת מההצעה כשדיברה איתי. או שהן פיתו אותן, או שהיא כלל לא אצל רינאה." ווילהלם חתך גפן שהפריע בדרך. "למה במאלבורן היערות סבוכים כל כך?" הוא נאנח.
"סאטומי, הצעדים שלך עצבניים." ארי הלכה לצד סאטומי. היא הרגישה את העצבנות בכל גופה.
"לא רק הצעדים שלי עצבניים." סאטומי מלמלה.
"סאטומי, הירגעי. עצבים לא יביאו אותך לשום מקום."
"אל תגידי לי להירגע! לוניה כנראה נתפסה בידי איזה סוג של פיה מרושעת!" סאטומי צעקה.
"סאטומי, תהי בשקט." ווילהלם לא הביט בה והמשיך להוביל. "אם הם ידעו שאנחנו באים הם יברחו עם לוניה."
"ואולי זה מה שלוניה רצתה. לברוח איתם, לברוח ממני כי אני הגעלתי אותה." סאטומי הביטה בידיה, נזכרת בפנים של לוניה כשהביטה בעינה המצולקת. ידיה החלו לרעוד. "הרי מי ירצה להתקרב למישהי מגעילה כמוני?" סאטומי מלמלה והשפילה את מבטה. ארי ליטפה את כתפה של סאטומי בניסיון להרגיעה.
קמילה, שעד עכשיו הלכה יד ביד עם לאקסיטי, עזבה את ידה והתקדמה לעבר סאטומי.
"סאטומי, הביטי בי." היא הרימה את ראשה של סאטומי, מבטיהם הצטלבו. קמילה ראתה את חוסר האונים בעינה של סאטומי, מראה שאף פעם לא חזתה בו. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד ברגשות הנחיתות שסאטומי הביעה.
אחרי שתיקה קצרה קמילה סטרה לסאטומי. "התעוררי סאטומי. לוניה אף פעם לא נגעלה ממך, אף אחד מאיתנו לא ייגעל ממך. את לא דוחה סאטומי, את מדהימה." קמילה חייכה חיוך מעודד וטפחה על כתפה.
במקום להגיב כולם הביטו בתדהמה בפרץ הרגשות הנדיר של קמילה. היא הביטה סביבה וכחכחה בגרונה. "בואו נמשיך ללכת." היא החלה ללכת, לא מביטה על סאטומי.
"תודה קמילה." סאטומי חייכה.
"אני פשוט לא יכולה לסבול את רגשות האשם שלך." קמילה נאנחה.

הם המשיכו ללכת, אקי שם לב לכמה ניצוצות כחולים בין העצים. "אני חושב שעוקבים אחרינו." אקי לחש.
"הפיות של רינאה נמצאות בכל מקום, בסופו של דבר היו עוקבים אחרינו." ווילהלם אמר.
"אז חוץ מלקחת נשמות ולהפוך אנשים לפיות ללא רצונם, מה התפקיד של רינאה?" לאקסיטי עקבה בעיניה אחר האורות הכחולים, כאשר התמקדה בהם יכלה להבחין בפרצופים.
"אין לה תפקיד. היא אומרת בפני אנשים שהיא אם הפיות- אבל זה, כמו רוב הדברים שהיא אומרת, שקר. אומנם השבט שלה הוא בין אחד הגדולים, והיא פיית רבת עוצמה עם יכולת שליטה טובה, אבל אף אחד לא יודע מי היא אם הפיות האמיתית. זו אגדה עתיקה מאד." ווילהלם משך בכתפיו.
"חוץ מזה, רינאה משיגה פיות בדרך לא חוקית מבחינה מוסרית."הוא שם לב לניצוץ כחול שנח מול רגלו, ווילהלם רצה לדרוך על הפיה בעלת השיער הלבן, אך העדיף לעקוף אותה. הוא לא רצה להרוג פיה שאולי לא הייתה קשורה לרינאה.
"לקחת נשמות של אנשים בשביל כוח ואז להפוך אותם לבובות שלה, חשבתי שפיות הן טהורות." קמילה מלמלה.
ווילהלם נאנח וגלגל את עיניו. "יש הרבה דברים שנראים טהורים מבחוץ." הוא אמר, "אנחנו מתקרבים." הוא הביט קדימה, גבותיו התכווצו.
לפתע שני אורות כחולים עפו מולם וגדלו להיות שני פיונים. האחד עם בגדים כחולים, שיערו שחור ועיניו כחולות, והשני עם אותם הבגדים אך שיערו ועיניו סגולים.
"אינכם יכולים לפגוש את אם הפיות כרגע." הפיון בעל השיער השחור דיבר.
"אם הפיות עסוקה כרג-" הפיון השני החל לדבר אך צליל ירייה נשמע ובטנו התמלאה בדם. לאחר שניות אחדות הוא נפל על הדשא. מגופו יצאו ניצוצות עד שנעלם לחלוטין.
ווילהלם החזיר את אקדחו. "אם אתה לא רוצה למות בדרך גרועה יותר כדאי שתפנה לנו את הדרך." אגרופיו התכווצו. הפיון הביט בהם במבט מפוחד, הוא עף משם במהירות.
"מה זה היה אמור להיות?" קמילה הלכה לצד ווילהלם.