יהלומים / ג'ורדן ספרינג / TheWattys2016

פרולוג

"כאשר אדם עייף מלונדון, הוא עייף מהחיים, כי יש בלונדון כל מה שחיים יכולים להעניק." ~ סמואל ג'ונסון.

"תהילתינו אינה נמדדת באי יכולתינו ליפול, אלא ביכולתינו לקום מהמפלה." ~ אלמוני.

לשאנל

בסוף החופש הגדול, חגגתי את יום הולדתי השישה עשר. או לפחות ניסיתי, למרות כל מה שעבר עלי בחצי השנה האחרונה.

דודתי אורה השתדלה לשכנע אותי שעלי להמשיך הלאה בחיי ושלא להרגיל את עצמי לשגרת ההסתגרות בחדרי, הרי זו לא תשנה את המצב ולא תחזיר לי את מה שאיבדתי.

במשך חודשים בחרתי לשמור אמונים למיטתי מאשר לעולם, ושם ביליתי את רוב זמני, בין ארבעה קירות ועם אותו אוויר עצוב וחונק שלא התחלף, כזה שגרם לי לתהות על השינויים שקורים בעולם שם בחוץ, זה אשר נמצא בצד השני של החלונות שלא העזתי לפתוח.

את מרבית התקופה האחרונה הקדשתי לצפייה בסרטים שבהם השתתפו האימא והאבא שלי: וויליאם מילר וקים אנג'לה מילר, ואפילו קצת ציירתי.

כל צלחת אוכל שהוגשה לי, נותרה כמעט מלאה ואפילו צלחות הקינוחים שנחתו על שולחני לא גירו אותי כפי שהצליחו לגרות בעבר, כשהייתי מאושרת. בעבר, עוגת האוכמניות של הדודה אורה הייתה המאכל האהוב עלי, אבל אני מניחה שבעתיד אשנא אותה, מפני שהיא תזכיר לי את הימים האלו של ההתמודדות עם המצב הלא כל כך נעים. ימים מתוקים פחות מהעוגה עצמה. וכשהעוגה הזו הוגשה לי ביום ההולדת שלי, לא יכולתי לנגוס בה כלל, ומובן שלא יכולתי להיזכר בטעם עליו התענגתי בעבר עד כדי שחשתי אופוריה, הרי איך אני יכולתי לחגוג את היום בו אימי ילדה אותי בזמן שהיא ואבי מתים?

בכל פעם בה ד"ר גרין הגיעה לביתנו בקיץ האחרון, שהיה די אפרורי ועצוב לפחות בעבורי, היא נכנסה לחדרי עם מזוודת "ג'יימס בונד" ביד אחת ותיקיית פלסטיק שקופה ביד השנייה. בכל פעם שבה פתחה את התיקייה, היא החלה להציף את ידיי במסמכים ארוכים ומדכאים, זאת בכדי שאקרא אותם ועל מנת שיעזרו לי להתגבר על הטראומה שחוויתי או על הרצון להיות לבד.

אני לא יודעת אם זה קלישאתי יותר או נכון יותר, אבל בעיני, תמיד כשקוראים טקסטים עצובים, מאמרים פסיכולוגיים או ספרים על אובדן והדרך להתמודד עימו, שוקעים בעצב עמוק יותר ולאו דווקא ממשיכים הלאה כפי שמקווים, כך שכל המטרה הזו של "טיפול" בעצם מתפספסת. ובצד, נרשמת החמצה נוספת המצטרפת לשאר השורות ברשימת ההחמצות של החיים.

למרות מחשבותיי השליליות למדי בנושא, ואף על פי שהייתי די מבועתת מהעניין הגדול הזה, בחרתי להקשיב לדודה ולקחת את הטיפול של ד"ר אוקונור בלי להתנגד ולמרוד כהרגלי. כאשר הציעו לי לקחת תרופות נגד דיכאון סירבתי. הרי התרופות האלו מעניקות למשתמש האומלל תחושה אשלייתית של רוגע ולאו דווקא רוגע נפשי אמיתי; תחושה הזהה לזו שסמים או אלכוהול מעניקים לאנשים שרוצים לברוח מהמציאות לארץ הפלאות של אליס, שם ימצאו נחמה בקסם ובהרמוניה אשלייתיים לגמרי גם כן.

לא ידעתי שהסירוב יגרור אותי למפגשים שבועיים של קבוצת תמיכה שבה אשמע סיפורים מדכאים אחרים של בני נוער שאיבדו גם כן את הוריהם. במקום ה"תמיכה" לה ציפיתי כל כך, זכיתי לשמוע רק דברי ניחומים. במקום לשמוע עידוד, שמעתי שצריך "לקבל את המוות של ההורים שלנו ולהבין שזו דרכו של היקום". אני לא קניתי את השטויות הללו למרות הרצון להכחיש את המצב הקיים.

בעיני, עד כמה שזה כואב להבין, אין סיבה מספיק מוצדקת לדברים רעים שקורים. דברים רעים קורים מסיבה אחת בלבד, והיא לא "נסתרות האל" או "דרכו של היקום", אלא עצם העובדה הגורסת כי העולם הוא מקום רע לחיות בו.

לאחר כמה פגישות בקבוצת הדיכאון הנצחי, פרשתי מהקבוצה. קודם כול, כיוון שהיא רק הכבידה על מצבי. ושנית, בשל העובדה שמדורי הרכילות לא הפסיקו לדווח על הגעתי, למה שהם נהגו לכנות: "קבוצת תמיכה מסתורית".

שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים הרשמית ברחבי המדינה, פניתי אל דודתי אורה עם הבקשה הראשונה שלי מזה חצי שנה. וזו לא הייתה בקשה גדולה במיוחד. זו אפילו הייתה בקשה צנועה ביותר: דרשתי להתחיל לימודים בבית ספר ציבורי; אחד כזה עם אנשים שמדברים איתך, עם מורים שמלמדים אותך דברים חדשים בכל יום וקפיטריה עם אוכל דוחה אשר ספוג בשמן ומונוסודיום-גלוטומט ושאר רעלים שלא זכיתי לטעום במהלך חיי הקולינריים למדי. אני מניחה שבית ספר כזה הוא הרבה יותר חוויתי ומהנה מאשר בית ספר פרטי לילדים עשירים שמגישים בו סושי בהפסקות.

"את לא חושבת שזו בחירה שגויה למדי, לונדון?" דודתי הסקפטית הפגינה חוסר אופטימיות וטענה בהתנשאות האופיינית לה: "בת למשפחת מילר מכובדת מדי כדי ללמוד בבית ספר ציבורי עם שאר ה... אה... פשוטי העם. אני חושבת שלימודים פרטיים הם הדבר הנכון בשלב הזה של החיים שלך."

במשך ימים שלמים המשיכה דודתי המתסכלת עם הניסיונות להרחיק אותי מהרעיון הכול כך (לא) משוגע הזה וטענה: "יותר מדי אנשים יציקו לך בבקשות לתמונה או בשאלות חודרניות. אל תשכחי שאת שחקנית מפורסמת." אבל הזמן חלף, בעוד כמה ימים עמדו הלימודים להתחיל, ובסופו של דבר, הצלחתי לשכנע את הדודה הדואגת (מפלצת) באסרטיביות.

בית הספר אליו נרשמתי נקרא "תיכון מילר למדעים ואמנויות". הוא קרוי על שם סבי, שהיה שחקן מפורסם בעצמו בימי חייו המפוארים ונמצא כעשרים דקות נסיעה מביתנו. כל כך התעודדתי מעצם העובדה שהיום הראשון בתיכון מתקרב. קורה ממש בכל רגע. לא יכולתי להמשיך להסתגר בחדר ולבכות ושינוי באווירה היה נחוץ במיוחד. לכן עשיתי מה שעשיתי.

המקצועות שבהם בחרתי להתמקד לאורך שנת הלימודים הראשונה שלי בתיכון הם עיצוב אופנה וספרות. זאת מתוך הידיעה שגם בנות יפות יכולות להיות חכמות, לכתוב יצירות ספרותיות, לנתח כאלו ולעצב בגדים בין לבין.

ככל שהיום הראשון התקרב והימים עברו, המשכתי לחשוב על היציאה המחודשת לעולם ועל המפגשים הראשונים שלי עם בני נוער נורמליים, כאלו שלא נולדו לאבא, אימא ואימא שנייה בשם "מפלצת התהילה".

עד כה חיי החברה שלי הסתכמו בשיחות רדודות במיוחד עם שחקנים הוליוודים אחרים בני גילי, בשיחות רדודות (קצת פחות) עם המעריצים שלי, או עם המאפרות שאני פוגשת לפני צילומים, ולא הצלחתי אף פעם להבין מה מזויף יותר במאפרות המעצבנות האלו: הפנים או החיוך? אבל זה כבר לא משנה. עכשיו, הדבר האמיתי והנוצץ עומד להגיע, ממש תכף. ואני? מקווה ורוצה להאמין שזה הולך להיות טוב.