לו הייתי מקום, סביר להניח שהייתי אי; יעד לחופשה ולא יותר, נטולת מטרה מסוימת. אנשים היו באים והולכים, בלי לדעת שכאשר הם באים כדי לעזוב אותי, זה הופך אותי לבודדה קצת יותר.
ולו בעולם מקביל הייתי אותו אי, ככל הנראה בודד, סביר להניח שהייתי תוהה לעצמי - האם מזג האוויר שלי קודר? האם הפרחים שעל אדמתי נבולים? האם מימיי עכורים? אנשים היו באים והולכים, בלי אפילו לדעת שכאשר הם באים בידיעה שבמוקדם או במאוחר הם עומדים לזרוק אותי, זה כואב לי. זה מצלק אותי.
ולו כדור הארץ אינו היה כדור, אלא קרקע שטוחה הבנויה מארבע צלעות וארבע פינות, סביר להניח שהייתי רוכשת כרטיס טיסה לאחת מקצוות הקרקע השטוחה הזו שלו ומזנקת ללא היסוס אל מעמקי התהום האין-סופי שאותו הזינוק היה מציע לי; ולא במטרה למות, אלא במטרה להתבודד מעט, להסתגר בתוך הכתלים של עצמי, ליפול במשך זמן קצר לתוך ערימת כוכבים נצחיים.
ולו לאותם כוכבים היה אור חזק אולי היה חודר אלי, ממלא ומאיר אותי מבפנים. אפשר להסביר זאת באמצעות הנוסחה הפשוטה שאומרת שאור חודר רק לתוך חפצים שקופים או שבורים. וזה לא שאני מרגישה כמו חפץ, אלא שאני פשוט מרגישה שבורה.
זה היה הבוקר הראשון מאז תחילת שנת הלימודים שבו זואי לא איחרה לבית הספר והבוקר הראשון שבו יכולתי לצאת מביתי ללא ליוויו הצמוד של פיטר, לפחות למראית עין.
בשעה 07:44 בדיוק הופיעה זואי בשער ביתי רכובה על אופניה שנצבעו בצבעי נאון בוהקים. הבחנתי בכך שהיא הדביקה עליהם מדבקות של להקות פופ ורוק ובעובדה שעיטרה אותם בשמה באותיות גדולות במיוחד בגוון סגול בהיר שכיסו חלק נרחב מהמתכת, וכך גם בתחום התחבורה הטביעה את חותמה הייחודי.
"איזה כיף לראות אותך, זואי!" רצתי אליה בזרועות פתוחות וחיוכי קיבל צורת חצי ירח של שיניים, "האופניים שלך אדירים!"
"היי, לונדון!" חיבקה אותי והצהירה בהתרגשות: "אני לא מאמינה שזה קורה - היום השחקנית המפונקת תגיע בכוחות עצמה לבית הספר!" עקצה במבט ציני, "סוף כל סוף, נכון שזה מרגיש טוב? להיות חופשיה, לדעת שהיום ארכיב אותך על האופניים שלי ללא ליווי צמוד של הקרציה שלך. כלומר, פיטר."
"למי קראת קרציה?" הגיח פיטר מאחוריה.
"אופס... אתה כאן!" הובכה, מה שלא מנע ממנה להוסיף משפט מביך אחר, "העובדה שאתה קרציה לא מבטלת את העובדה שאתה לוהט. חליפה נהדרת, פיטר."
"דברי בכבוד!" דרש במבע זעוף, "להזכירך, היום רק התחיל והמלאכה מרובה, תגידי תודה שאני בכלל מאפשר לך לנהל שיחה עם העלמה מילר." - זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי את פיטר מדבר ככה למישהו, במיוחד לחברים שלי "בנות, אין לנו זמן מיותר למשחקים, בעיקר אם אתן לא רוצות שלונדון תגיע לבית הספר ברכב, כרגיל."
YOU ARE READING
יהלומים / ג'ורדן ספרינג / TheWattys2016
Teen Fictionלונדון מילר, כוכבת על בת שש עשרה, נרשמת בפעם הראשונה בחייה לבית ספר תיכון ציבורי, זאת לאחר שאיבדה את הוריה בתאונת דרכים קטלנית, ולאחר הסתגרות, הסתתרות מהציבור ודיכאון של חודשים. במסגרת חייה החדשים היא מגלה שהיא משתוקקת לידידי נפש אמתיים, ול...
