אני חושבת שהמילה "שמחה" הייתה מאבדת מהערך שלה לולא קיומה של המילה "עצב". הרי, יכול להיות שאם העצב לא היה קיים, השמחה לא הייתה קיימת. ואז אנחנו, בני האדם, היינו פשוט רובוטים שלא יודעים מתי לצחוק ומתי לבכות. בעצם, יכול להיות שגם המונחים "בכי" ו"צחוק" לא היו קיימים אם לא ההבדלים הקיצוניים שבין אושר לדיכאון. ואז, היה משעמם ממש, לא?
כשהייתי ילדה קטנה, בת שש בערך, וטיפשה לגמרי אבל לפחות מאושרת, הייתי בטוחה בכך שלונדון - בירת אנגליה, היא עיר אשר נקראה על שמי. הייתי בטוחה שמגדל השעון העצום היה שייך לאבי, שהיה ידוע כחובב שעונים גדול במיוחד, וכמו כן, הייתי בטוחה שהרובע הסיני נבנה במיוחד בעבור אימי, אישה שהיה אפשר להגדיר כחובבת מושבעת של אוכל אסייתי. אבל עם הזמן הסתבר שטעיתי, מה שהתחלתי להבין רק כמה שנים מאוחר יותר, כלומר, בשנים בהן על עוגות יום ההולדת שלי החל להופיע מספר דו ספרתי של נרות.
גם ב"מרום השנים", כשהתבגרתי, בתקופה שבה כבר היה אפשר להגדיר אותי כנערה צעירה - כזו שנוהגת לסבול מכאבי הגדילה, להתלונן על המחזור החודשי ולצפות ב"חברים" או ב"סיינפלד" בעת השעמום, נותרתי תמימה באופן מובהק;
עד כדי כך שבכל יום אמרתי תודה לאל על שיצרו בשבילי גן עדן פרטי עלי האדמות. אפילו בשנה שעברה, בחודשים שבהם היה נראה שארגוני הטרור הכו בכל מקום אפשרי, המילה "עצב" נותרה עבורי כבגדר שמועה, ונראה שכך היה כי הייתי מרוחקת כל כך מכל המאורעות הקשים שהתרחשו ברחבי העולם, ויותר מזה, הייתי מוגנת מכל דבר שכלל בתוכו רוע, אם מידיעות בינלאומיות שאינן מעודדות ואם מהעולם שנמצא מחוץ לכותלי האצולה ההוליוודית שחייתי בה.
הוריי השתדלו להרחיק ממני כל פיסת מידע שהייתה עלול להעציב אותי. האשליה הורודה והזהירה עטפה אותי, הקיפה אותי מכל כיוון אפשרי, בכל תא במוחי וכל חלקיק רוחני של נפשי, מה שגרם לי להתרכך ולהיחלש עד כדי כך שהפכתי למעין בובת חרסינה שבירה במיוחד, או במילים אחרות: לנערה מבולבלת ובעיקר נטולת חוסן נפשי.
ליל יום ראשון האחרון היה אחד הלילות הנעימים פחות שחוויתי אי פעם. מהרגע שבו נכנסתי למיטה ועד אותו הרגע בו הייתי אמורה לצאת ממנה התהפכתי מצד לצד בעקבות בעיה מדכאת למדי ואף על פי ניסיונותיי הרבים להתגבר עליה, לא הצלחתי להירדם.
כמו בכל פעם, נהר המחשבות השגרתי אשר הציף את ראשי מדי יום בתקופה האחרונה לא הותיר לי מנוח. הפעם, הוא רק גדל, התרחב והתמלא בעוד מים ונעשה כל כך עצום עד שלא ידעתי האם אוכל לעמוד בזה. לעתים היה נדמה לי שכלל לא היה מדובר בנהר תהיות, אלא בצונאמי מחשבות רצחני ורב עוצמה שיכל היה לגבות מחיר כבד מהקורבן הראשי בו, כלומר, ממני - לונדון מילר.
דקה אחר דקה, ממש כמו בסרט קולנוע שאני מכירה יותר מדי טוב, חלפו אל מול עיני, ובניגוד לרצוני, אינספור תמונות ילדות שעוררו בי את החשק לאבד הכרה - מה שלמרבה הצער, לא התגשם כלל; בדיוק כמו שאר משאלותיי אשר התפללתי להם באותו הלילה.
YOU ARE READING
יהלומים / ג'ורדן ספרינג / TheWattys2016
Teen Fictionלונדון מילר, כוכבת על בת שש עשרה, נרשמת בפעם הראשונה בחייה לבית ספר תיכון ציבורי, זאת לאחר שאיבדה את הוריה בתאונת דרכים קטלנית, ולאחר הסתגרות, הסתתרות מהציבור ודיכאון של חודשים. במסגרת חייה החדשים היא מגלה שהיא משתוקקת לידידי נפש אמתיים, ול...
