לאחר שזינקתי בבהלה בשל צליליו של השעון המעורר וחסר הרחמים שהכריח אותי לקום לעוד אור יום, קמתי מהמיטה הנוחה; ואז חזרתי אליה. בכל זאת, הייתי מוכרחת לסקור את הציוצים ואת ההודעות שנשלחו אלי במהלך הלילה מרחבי העולם. הרי בבקרים של ימינו, קשה לפתוח את העיניים לרווחה ללא אור המסכים.
כשסוף סוף הצלחתי להיחלץ באופן רשמי מהקבורה הנוחה שבין סדיני המשי, הדלקתי את המחשב הנייד והפעלתי את האלבום החדש של לנה דל ריי כדי שינעים את שעת ההתארגנות לבית הספר. תוך כדי, קראתי בסקרנות כותרות מגיליון ספטמבר הדיגיטלי של "ווג" והמשכתי לשטיפת פנים, צחצוח שיניים לפי ההוראות המדויקות של האורתודונטית שלי ומקלחת מתמשכת במים קפואים; עוד כשהייתה בין החיים, אימא שלי סיפרה לי שלאורך ההיסטוריה נזירים שטפו את גופם במי קרח לאורך מאות שנים ושזה הדבר שעזר להם לשמור על בריאותם.
בין חפיפת שיערי הארוך עם שמני הזנה מיוחדים לבין מריחת פניי בסבונים שנועדו לשמור על עורי צעיר לנצח, הטיתי את זרם המים הקפואים והמרפאים לכיוון הצלקות שעדיין לא הספיקו להגליד, מה שגרם לי להמשיך ולחשוב על תאונת הדרכים הקטלנית, הניתוח שבוצע בגופי וכל מסע הטלאות שעבר עלי בחצי השנה האחרונה. הכאבים של הניתוח אמנם עברו, אך סימנים חלשים-חזקים עדיין נשארו במקומם ועימם המחשבות על כל הזמן האבוד שבו ביליתי בתרדמת.
במהלך זמן המקלחת, אשר ידוע כזמן מעורר השראה למדי במהלך סדר יומו של האדם, השתדלתי למצוא תשובה מספיק יצירתית לשאלה לכאורה הפשוטה ביותר אך המסובכת ביותר שעלתה במחשבתי: "למה?"; כלומר, למה אני יתומה? למה אני ראויה לבדידות בעולם כל כך גדול? למה זוג מלאכים נידון למוות כה אכזרי? למה התרחשה מציאות בה גיליתי על מות הוריי באיחור של שלושה חודשים? למה החליט האל לבטל לחלוטין שלושה חודשים מחיי? כל אלו שאלות שבחיים לא אזכה לקבל עליהן תשובה מספקת. וכשאני חושבת על זה לעומק, למה כל כך אכפת לי לקבל עליהן תשובות? הרי גם אם אקבל את התשובות האלו מאלוהים בכבודו ובעצמו, המצב תמיד יהיה אותו המצב. הרי הוריי נפטרו ביום התאונה, אני שקעתי בתרדמת, התעוררתי, גיליתי שאין יותר אימא ואבא, וזהו, אני צריכה להתבגר ולהשלים עם המצב במקום להתמרמר.
מאז פתחתי את עיניי, האנושות לא הותירה לי מנוח לרגע אחד, וזאת אף על פי שהשתדלתי להימנע מכל סוג של תקשורת עם העולם. כותרות כמו "נזכור את האגדות" או "זוכי האוסקר נהרגו בתאונת דרכים" הציפו את מדורי הרכילות והתקשורת כולה, ומהרגע בו "קמתי לתחייה", הן לא הפסיקו לרדוף אותי, אף לא לשנייה אחת. לא יכולתי לסבול את העובדה שכלי התקשורת התייחסו להורים שלי כאל "זוכי אוסקר", "אגדות" או "שחקנים". הם ראשית ובסך הכול בני אדם. הם ההורים שלי. הם שלי. הם לא של אף אחד אחר. הם נגזלו ממני. לא מהעולם. לא מהמעריצים שלהם. ממני. ואת העובדה שאני נפגעת מכל הרעש, הציבור חייב להבין.
YOU ARE READING
יהלומים / ג'ורדן ספרינג / TheWattys2016
Teen Fictionלונדון מילר, כוכבת על בת שש עשרה, נרשמת בפעם הראשונה בחייה לבית ספר תיכון ציבורי, זאת לאחר שאיבדה את הוריה בתאונת דרכים קטלנית, ולאחר הסתגרות, הסתתרות מהציבור ודיכאון של חודשים. במסגרת חייה החדשים היא מגלה שהיא משתוקקת לידידי נפש אמתיים, ול...
