בסביבות השעה 12:00 בבוקר ישבנו בכיתה וחיכינו לבואה של המורה אלן; או בעצם, אני ישבתי בכיתה וחיכיתי לבואה של המורה אלן. הרי "ישבנו" היא מילה בצורת רבים ושימוש בה יהיה שגוי עד כדי שקרי.
באותן דקות המתנה ישבתי בנפרד לגמרי, וכך יהיה נכון לומר "חיכיתי" - לבד - בלי חברים ובלי טיפה של צחוק או נושא לשיחה.
כדי לכפר על תחושת השעמום החלטתי לספור את השניות שנותרו עד לסיום יום הלימודים תוך כדי בהייה במחוגי השעון האנלוגי הממוקם מעל ללוח הלימוד. לרגעים, לא היה ברור לי אם אלוהים החליט להאריך את משך השנייה או שמא היה מדובר בשעון מקולקל, אך מה שכן היה ברור מאליו הוא העצב שאפף אותי מכל כיוון אפשרי.
השעה הייתה 12:18 בדיוק, משמע, בלוח האיחורים הדמיוני נרשמו שמונה עשרה דקות איחור לרעת המורה, כאילו ששיעור ההיסטוריה האחרון לא הספיק בשביל להוציא אותי מדעתי, אני הייתי צריכה לשבת שם ולחכות? ועוד אפשר לחשוב למי. כל אלו היו בסדר מצידי אילולא הייתה נגמרת הסוללה במכשיר הנייד שלי. דווקא היום מכל הימים שכחתי את המטען?
וזה עוד לא היה הכול ; במספר הדקות המופרז הזה החליט לתקוף אותי עור ברווז. התקפת הצמרמורת, לעומת זאת, התחילה רק כאשר אחת התלמידות הנמיכה את טמפרטורת המזגן לנמוכה אפילו יותר. כלבה.
גופי התמלא במה שלא הייתי בטוחה אם היה התרגשות או חשש לקראת המפגש הראשון עם המורה לספרות ולכתיבה ולא ברור היה לי אם אלו קרו בגלל הקור הנוראי ששרר בכיתה או שמא בגלל הפחד העז מקשר עין עם התלמידים, אבל באותם הרגעים העדפתי להתמקד בניסיון ליצירת שקט נפשי ובניסיון לא לבלוט יותר מדי.
תמיד אהבתי ספרות, בכתיבה לא התנסיתי בחיי. תמיד התבוננתי בהערצה על אנשי המילה הכתובה, אלו הנוהגים להתהדר בחליפות ובעניבות ולהשוויץ ברב המכר שלהם, תמיד חשבתי שאגדל להיות אחת מהם; בסופו של דבר גדלתי להיות בובה המגלמת את דמויותיהם בקפדנות יתרה.
אחד הדברים שאני שומרת לעצמי בלבד הוא העובדה שספרים הם החטא המתוק שלי. כבר בגיל תשע הייתי נוהגת לקרוא רומנים עבים במיוחד. אני זוכרת את הימים היפים שבהם שכבתי בחושך תחת השמיכה עם ספר ביד אחת ופנס ביד השנייה. אני זוכרת שאימי אמרה לי: "אל תקראי בחושך, עינייך יהרסו". אני גם זוכרת שלא הקשבתי לה, מה שהוביל לכך שאצטרך ללבוש עדשות מגע עד יום מותי, או לפחות עד שאהיה מבוגרת מספיק בשביל ניתוח לייזר בעיניים.
אימי, לאורך כל חייה, לא הבינה כמה כללי ברזל. היא תמיד הפצירה בי להרים את הראש מתוך הספר ו"לחוות קצת את העולם האמיתי", היא לא הבינה שמבחינתי החיים שבין הדפים לבין כותלי הכריכה מעניינים הרבה יותר מהחיים ב"עולם האמיתי" - לפחות לטעמי - הם מאפשרים בריחה פנימית מהעולם שבחוץ. בכל פעם שפותחים ספר מתרחשת בריאת העולם מחדש; נוצרות דמויות מקוריות, סיפור עלילה ייחודי רק להן המתרחש ביקום אחר לגמרי, ואם הוא דומה או לא דומה למציאות שלנו, זה כבר עניין אחר.
YOU ARE READING
יהלומים / ג'ורדן ספרינג / TheWattys2016
Dla nastolatkówלונדון מילר, כוכבת על בת שש עשרה, נרשמת בפעם הראשונה בחייה לבית ספר תיכון ציבורי, זאת לאחר שאיבדה את הוריה בתאונת דרכים קטלנית, ולאחר הסתגרות, הסתתרות מהציבור ודיכאון של חודשים. במסגרת חייה החדשים היא מגלה שהיא משתוקקת לידידי נפש אמתיים, ול...
