בימים האחרונים, גם אם הנני מתאמצת להתנזר מתחושת הצער לגבי אבדנם, ואף אם מתיימרת להרחיק מתודעתי את ממשות עבר קיומם, הוריי אינם חדלים מרדיפתי, פשוט אינם מותירים שלווה ומנוח, ולא שהם אשמים בכך. איני מעוניינת לתארם כרוחות רפאים מעוררות אימה ופחד, ואיני רוצה לציירם כדיבוקים מאיימים שבתכניתם להסתנן לכתלי גופי, אלא רק לאזכר את תמונות הסרט הנע בהשתתפותם, אלו שחולפות בחלומותיי אחת אחרי השנייה.
ואיך אפשר שלא לתהות? לו הוריי, כפי שוודאי הכריז הקברן בלווייתם, "הלכו לעולמם", כיצד תחושת נוכחותם נעשתה חלקה בעלת נוכחות אימתנית בעולמי? מאז עלו אל על כציפורים, הוריי הפכו בשבילי ליקום. לעולם. לטבע. עבורי לפחות, אהוביי המנוחים נהיו לדממה מחרישה. לאור ששוטף את הארץ, לכוכבים שמקשטים את השמיים הזמניים של אמריקה, לורדים מפוארים בשדות עלים ירוקים; שאולי ביום אחד ייבלו כלא היו, אבל לפחות זכו להיות ורדים. וכל פיסת דמיון שבבואתם מהולה בה - כל כך מציאותית, כל כך כאוטית, כל כך קסומה, כל כך עוצמתית, כל כך קרובה, אבל עדיין... כל כך רחוקה, כל כך בלתי מושגת למרות ממשותה, כל כך... חלומית.
אף לשנייה לא הרפתה ממני הידיעה שלא יהיו לצדי שוב לעולם. ובכל יום שעבר בתקופה האחרונה, אף על פי שידעתי שמדובר במשאלת לב שנידונה לכישלון מראש, ניסיתי לקוות שאולי לפני שחמת השקיעה האדומה תשטוף את השמיים בטרום החושך, יחזרו.
לעולם לא הצלחתי להשתחרר גם מההשערה שאולי הכול חלום, או סרט רע, ושאולי זו אני שמחוסרת הכרה ושאלו אימא ואבא שממתינים באדיקות לקימתי. אף אדם לא יבין אותי אף פעם. את מידת החור העצום שנפער בדיוק בקו ההפרדה שבין הלב שלי לשכל שלי.
בכל ליל שבת אני מתבוננת בתמונות פלוארויד של הוריי. הם אהבו לצלם כאלו, בעיקר בשבתות. הם היו אנשים שהאדירו את הישן והטוב, ובעיקר את סגנון הוינטג' והרטרו. וכשאני מתבוננת בתמונות האלו, כל שברצוני הוא לחדור לתוך התמונות הללו או להוציא אותם מתוך הנייר המלבני המחויך שעליו תמונה ריבועית. ברור שבכל פעם מחדש, כשאני נאלצת לקבל את העובדה שלתוך תמונה אי אפשר לפרוץ, אני מנסה להסתפק בדמיון, מנסה להבין כיצד חיי היו נראים לולא היא עוזבים, כיצד חיי היו נראים ביקום שבו לא הייתי מקנאה בנערה שאני בדמיונותיי, שהיא נערה שחיה לצד אמה ואביה. חבל שאני מתעוררת בכל פעם שבה אני מתחילה לחלום עליהם. מצדי היה לישון לנצח ולחוות את חלומנו המשותף שוב ושוב.
סביר להניח שבסופי השבוע, אחרי עבודת השבוע הקשה, היינו טובלים בג'קוזי הרחב שהיה בחצר ביתנו הישן בלונדון, בעוד שלושתנו מחייכים ולוגמים את את מיץ ההדרים עם קוביות הקרח והמטרייה שאימי נהגה להכין. היא תמיד הייתה מתלוצצת: "הנחתי מטרייה בתוך הכוס כדי שהמשקה לא יירטב." - היא הייתה מצחיקה. וגם אבא שלי היה מצחיק, בעיקר בשבתות, כי בשבתות שיחק איתי כדורסל. איני יודעת האם אפשר לקרוא לשעת זריקה בלתי מקצועית לסל, "שיעור כדורסל", כפי שנהג אבי לכנות את אותה השעה, אבל אני כן יודעת שזו הייתה שעה כיפית. לפני כל אימון לבשנו בגדי ספורט לבנים שעליהם היה מוטבע שם המשפחה שלנו ברקמה שחורה, ובתחילת כל תחרות ביתית שארגן, בעוד שאמי לקחה על עצמה את תפקיד השופטת, שאל אותי האם אני מעדיפה שיעניק לי את האפשרות לנצח או האם אני מעדיפה "קרב ראוי של גיבורים". תמיד בחרתי באפשרות השנייה. לרוב ניצחתי אותו. ולרוב הפרשי הניקוד הסתכמו בכמה נקודות לכאן או לשם. מעניין אם המשחקים היו מכורים מראש.
בכל פעם שבה חזרנו מהמגרש הביתי לתוך פינת האוכל, על השולחן חיכו מטבלים וטוגנים שאימי הכינה בעצמה, ממלאים את אותן צלחות שחורות בוהקות עם פס זהב בכל פעם. "עכשיו זה הזמן שהילדה שלי תחזיר לגופה את הקלוריות ששרפה שם בחוץ!" הייתה אומרת. ובהחלט היה שווה להכניס לגוף בחזרה את כל הקלוריות האלו. גם כי תמיד הייתי רזה, וגם כי מטעמיה של אמי היו הטובים בעולם. ואם לא הטובים בעולם, לפחות טובים מיצירות הסירים ההזויות של הדודה אורה כמה וכמה.
טוב נו, היא אולי לא משביעה את קיבתי, אבל הדודה אורה לפחות משתדלת להשביע את רצוני. ואני משתדלת להוקיר תודה על זה. ואני משתדלת להוקיר תודה גם על החברים שהצלחתי לרכוש בלי כסף. ואני בעיקר מודה לאל על זואי - אפילו שהמשפט הקבוע שהחלה להצמיד לברכת הבוקר שלה הוא "טוב לי כשאני רואה אותך מחייכת." - חבל שהיא עושה זאת בלי לדעת שכשהיא אומרת אותו, היא מזכירה לי שיש לי סיבה לבכות. שהחיוך שלי אינו אמתי ושכל מה שאני עוברת אינו הדבר האמתי והנכון בשבילי, אלא תופעת לוואי של מות הוריי. זואי גם אומרת שהיא מאושרת לראות אותי "מתגברת ומתבגרת לי לאטי," ואני, בניגוד לזואי, איני מאושרת לראות את עצמי "מתגברת ומתבגרת לי לאטי," כי גם התבגרותי האינטנסיבית והפתאומיות הזו היא תופעת לוואי של מות הוריי.
וזה באמת נחמד ללמוד בתיכון, להכיר אנשים "רגילים" כמו שרציתי ולא להימצא בחברת האליטיסטים המזויפת שמונה דוגמניות, שחקנים וכוכבי פופ, כאלו שכל מה שחשוב להם הוא ליין הקוסמטיקה האחרון ששחררו לקנייה עולמית עם משלוחים בחינם. והדבר הכי טוב שממנו נהניתי בצל הזיוף ההוליוודי? אבי ואמי, שעבורי היו אמתיים יותר מכולם. הם היו אנשים עם "רגליים על הקרקע" וה"שתן" הצהבהב מהביטוי המפורסם מעולם לא "עלה לראשם". הוריי לא דרשו שיהללו את שמם ולא זכורה לי פעם אחת שבה נהגו בגסות רוח בעובדיהם הרבים או בצוותי האבטחה שהקיפו אותם.
ואם לסכם את כל שאמרתי בקצרה? למרות הטירוף, הוריי אינם שכחו את היותם בני אדם, וזה היה יפה. ממש יפה.
YOU ARE READING
יהלומים / ג'ורדן ספרינג / TheWattys2016
Roman pour Adolescentsלונדון מילר, כוכבת על בת שש עשרה, נרשמת בפעם הראשונה בחייה לבית ספר תיכון ציבורי, זאת לאחר שאיבדה את הוריה בתאונת דרכים קטלנית, ולאחר הסתגרות, הסתתרות מהציבור ודיכאון של חודשים. במסגרת חייה החדשים היא מגלה שהיא משתוקקת לידידי נפש אמתיים, ול...
