לפי המדע, מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר, חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו, והופך לגופה; וגופה, לפי המדע, היא גוף מת שהיה שייך ליצור חי. ולפי הלב, הלב שלי לפחות, מוות הוא מצב שבו סיפור מגיע לסיומו, חדל להתקיים, כלומר, נעלם כלא היה, והופך להיסטוריה; והיסטוריה, היא פשוט כמשמעו נחלת העבר.
אני חושבת שהמוות הוא יריקה בפני האנושות. מדוע אלוהים לא ברא עולם גדול יותר, כזה שהיה בו מספיק מקום שנועד לאכלס את כל בני האלמוות לו היו קיימים? מדוע אלוהים בחר בכך שסוף הנולדים יהיה למות? בשביל זה הם נולדו? למען זה נאבקו על הטוב? כדי שאורם ייכבה יום אחד?
כולנו חוששים מהמוות, זו האמת, אבל פילוסופים למיניהם סבורים שמדובר באירוע נחוץ שמקדם את העולם, בחגיגת האדם הגדולה ביותר - הרי זו מורידה ממנו את עול החיים. סטיב ג'ובס, למשל, אמר שבעיניו המוות הוא ההמצאה הטובה ביותר של החיים - משום שבלעדיו היינו נכלאים לשגרת יום יום משעממת וחסרת תועלת, היינו דוחים את כל משימותינו להמשך הנצח שלנו ושוקעים בבטלה, נבלעים לריקנות נצחית גם כן.
עדיין לא הספקתי לעכל את העובדה המרה: מלאך המוות לקח תחת כנפיו גם את הוריי, וכך גם הם לא ישובו. לאורך השבוע האחרון התיימרתי לקוות ולשכנע את עצמי בכל יום שאולי יחזרו לפנות ערב, אף על פי שהדבר בלתי אפשרי. ניסיתי לשקר לעצמי... לומר לעצמי בקול שזו אני חסרת ההכרה ושאלו הוריי שמחכים להתעוררותי מהתרדמת.
איש לא יבין אותי. איש לא יבין את מידת החור העצום שבלבי. איש לא יבין את תחושת המועקה שאני חשה כשאני בוהה בתמונותיהם של הוריי, מועקה הנובעת מהידיעה שלתוך תמונות אי אפשר להיכנס. והדבר המעציב ביותר הוא שבכל פעם שבה אני חולמת על הוריי אני מתעוררת. כי מצידי... מצידי היה לישון לנצח, לחיות את החלום המשותף שלנו, דבר שאני מקווה שיתאפשר לפחות אחרי מותי, הרי אין שינה נצחית יותר מזו שמביא עמו המוות, ואם השינה היא נצחית, סביר להניח שגם החלומות הכלולים בתוכה כאלו.
זה נשמע כמו קלישאה, אבל הייתי נותנת את כל הוני ואת כל רכושי רק בשביל פרידה אחרונה. בשביל חיבוק אחרון מהוריי, כזה שימלא אותי בכוח לתמיד. הם היו כל כך יפים, כל כך מיוחדים, בעלי מזג נעים, ממש כמו מלאכים, והכי חשוב - הם אהבו אותי. עוד שהם היו בין החיים הייתי מתרגשת מאישיותם. לו היו חיים, סביר להניח שבשעה זו הייתי יושבת עמם מתחת לשמש, בסמוך לברכה הגדולה שהייתה לנו באחוזה הקודמת, שותה את מיץ הפרות של אימי ובערב ונהנית ממטעמי או יוצאת לבילוי משפחתי. מצד שני, סביר להניח שלא הייתי חיה את אורח החיים החדש שלי - כזה שכולל בתוכו מונחים שלא הכרתי לפני הולדתי המחודשת כמו "בית ספר", "חברים", ו"התבגרות".
והחלל הריק הזה בנפשי, הוא מתמלא בשאלות ועוד שאלות וגם בעובש. אני בספק אם הוא יתמלא בחזרה אבל לפחות יש לי את התקווה.
YOU ARE READING
יהלומים / ג'ורדן ספרינג / TheWattys2016
Novela Juvenilלונדון מילר, כוכבת על בת שש עשרה, נרשמת בפעם הראשונה בחייה לבית ספר תיכון ציבורי, זאת לאחר שאיבדה את הוריה בתאונת דרכים קטלנית, ולאחר הסתגרות, הסתתרות מהציבור ודיכאון של חודשים. במסגרת חייה החדשים היא מגלה שהיא משתוקקת לידידי נפש אמתיים, ול...
