"לונדון, זאת את?" - אלו היו שלוש המילים הראשונות ששמעתי כאשר עניתי לשיחת הטלפון הבלתי מזוהה שנכנסה בשעת הערב המאוחרת של יום רביעי.
"זואי," תהיתי. "זו את מאחורי הקו?"
"כן, זאת אני... חייגתי אליך מהטלפון הציבורי שליד בית הספר," ענתה. "את עדיין רוצה להשתתף במסיבה הזו של קנדל?" שאלה בקול מהוסס.
"אני לא מבינה אותך, זואי! מה את רוצה?" השבתי בפרץ כעס, רותחת כאש, מובן שהתחרטתי מיד. כתגובה שמעתי גוון שונה בקולה של זואי, כאילו רעד מהדמעות שישבו בגרונה ובשל פרץ הבכי שעמד להגיע, וכך זה לא היה עיתוי מתאים במיוחד לשפוט אותה. "זואי, הכול בסדר? סליחה שצעקתי עליך. את בוכה? " התנצלתי מיד.
דממה שררה בצידו השני של הטלפון לפני שזואי ענתה "כן, וזה לא שאני לא עומדת לבכות. אני כבר בוכה, פשוט בשקט." היא השיבה כאילו כבדרך אגב. "אני צריכה אותך כאן איתי. בואי לכניסה האחורית של בית הספר. בבקשה, לונדון, אני חייבת שתבואי."
בעודי הייתי מבולבלת מהסיטואציה, ומבלי לשאול את חברתי מדוע הייתה זקוקה לכך שאגיע אליה בכזו דחיפות, דרשתי מדודתי אורה שתזעיק את הנהג כדי שאצליח להגיע לזואי במהירות האפשרית הקרובה ביותר למהירות האור. מובן שלא ציינתי את העובדה שזו זואי אשר מחכה לי שם בבית הספר, בעיקר לאחר תעלול האופניים שביצעה כדי לעצבן את פיטר. היה נשמע לי שזואי סבלה במיוחד באותם הרגעים, אפילו עד כדי כך שפחדתי ממה יקרה כשאגיע לשם.
כרבע שעה מאוחר יותר, הכול כבר היה מוכן לרשותי - הרכב השחור, הנהג וצוות האבטחה המונה את שומר הראש המועדף עלי - פיטר. "העלמה מילר, למה את חייבת להגיע לבית הספר בשעה כזו? " שאל אותי בחשדנות תוך כדי שדיגם את חליפתו הכחולה.
"אני מבטיחה שאסביר לך עוד מעט, אין זמן ליותר מדי עיכובים. בואו ניסע כבר!"
"חכו לי!" זעקה דודתי אורה היחפה אשר החזיקה זוג נעלי בובה בידיה. כשעצרה את ריצתה, התנשפה בכבדות ונעלה את נעליה. "אני לא אתן לך את האפשרות להסתובב לבד ברחובות," התיימרה להפגין אחריות כרגיל, "ובטח שלא בשעה כזו!"
"אורה, אני לא לבד, אני עם פיטר. ואני לא מסתובבת. הכל בסדר, תחזרי הביתה."
התנגדתי, והיא בתגובה כיוונה לעברי מבט ושאלה (שאלה רטורית כמובן): "את באמת חושבת?"
"אני חוששת לגבי זואי. אני חושבת שקרה לה משהו רע." סיפרתי לאורה ופיטר אחרי שהתחילה נסיעתנו לכיוון בית הספר.
הודות להרצאותיה של חברתי, המחשבות על תעשיית ההתעללות בבעליי חיים לא יצאה לי מהראש. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שפושטים עור של בעלי חיים במטרה ליצור מהם בגדים, תיקים, נעליים וגם... מושבים לרכב. ריח מושבי העור היוקרתיים העלה בי חלחלה וניסיתי שלא להתרכז בזה.
YOU ARE READING
יהלומים / ג'ורדן ספרינג / TheWattys2016
Dla nastolatkówלונדון מילר, כוכבת על בת שש עשרה, נרשמת בפעם הראשונה בחייה לבית ספר תיכון ציבורי, זאת לאחר שאיבדה את הוריה בתאונת דרכים קטלנית, ולאחר הסתגרות, הסתתרות מהציבור ודיכאון של חודשים. במסגרת חייה החדשים היא מגלה שהיא משתוקקת לידידי נפש אמתיים, ול...
