Trapped (boy x boy)

פרק 17

אני מצטערת שאני מעלה לאט, אבל אני פשוט בלי הרבה השראה ואני מקווה שאתן מבינות.
--
רעש המזגן מפריע לי, כמו איזה טרקטור קטן שזה הרגע התעורר לחיים, במיוחד בגלל ההנגאובר הקטן מהמסיבה של אתמול. אני בוהה בתקרה, המוח שלי ריק מכל מחשבה, סופר את הסדקים שנוצרו בפינות החדר, בחיבורים בין הקירות.
׳משעמם לי׳ הגעתי למסקנה הגאונית ביני לבין עצמי. צריך לעשות משהו, התקרה, אחרי הכל, לא כל כך מעניינת.
הכרחתי את רגליי וידיי לנוע ותפסתי במעילי שהיה זרוק על אחד מהכסאות הבודדים שנמצאו בחדר, ויצאתי לקור של לונדון. אחרי הליכה קצרה ללא כיוון כבר יכולתי להישבע שהאף שלי קפא מהקור בחוץ.
האישה הזקנה האדיבה שנתנה לי מקום בבית המלון הקטן שלה המליצה לי על איזה בית קפה קטן מאחורי הסופרמרקט, כאשר ראתה שלא היה לי דבר לעשות פרט לעבודה.
אז קיבלתי את הצעתה והתחלתי ללכת לכיוון בית הקפה. אני מתגעגע להורים שלי כל כך, ואני לא מפסיק לחשוב עליהם לא משנה מה אני עושה.
כשהתיישבתי במקום שהמארחת פינתה לי הזמנתי קפה והוצאתי את הטלפון. שוב תמונה של ג׳ייס עלתה, הפעם לבד, והוא מחייך חיוך שאני זיהיתי כלא אמיתי במיוחד. אני יודע איך החיוך שלו נראה כשהוא מחייך באמת, כל השיניים העליונות שלו נחשפות, גומות עמוקות נוצרות בלחייו ועיניו זוהרות. החיוך הזה לא היה אפילו קרוב לתיאור הזה.
כאשר המלצר הגיע הוא הניח את הקפה שלי ליידי והשתהה קצת.
״בן הזוג שלך?״ קולו של המלצר בקע מפיו, מפתיע אותי, המבוכה נשמעת היטב בקולו. למה כולם חושבים שאני גיי?
״אממ.. לא בדיוק.״ מלמלתי, מנדנד בראשי בעצב. אף אישה לא תצליח לגרד את סוליית נעלו של ג׳ייס. ״יש לי עוד מעט הפסקה, נוכל לדבר אז.״ הוא חייך אליי חיוך נחמד ופנה ללכת.
״רגע, מה השם שלך?״ עצרתי אותו באמצע הסיבוב, שולח את ידי למפרק כף ידו. ״ג׳ון.״ אמר והשלים את סיבובו לכיוון שולחן אחר, מתחיל לקחת את ההזמנות של האנשים החדשים שהתיישבו כמה שלחנות ממני.
לא באמת התייחסתי ברצינות להצעה שלו, לכן כשסיימתי את הקפה והתכוונתי לעזוב הפתיע אותי שג׳ון התיישב מולי, חיוך עדיין דבוק על פניו, הפעם בלי הסינר עם סמל בית הקפה עליו.
״אז מה השם שלך?״ שאל, עיניו לא מהססות להסתכל לתוך עיניי. אלוהים, לבן אדם היה ביטחון עצמי.
״ריאן.״ עניתי, גם לי אין בעיית ביטחון.
״ספר לי מי הבחור נחמד בתמונה.״ ביקש בעדינות, כאילו מזהה נקודה רגישה.
״זה מסובך, הוא היה חבר שלי, בערך.״
״ואתה מתגעגע אליו.״ הוא קבע, לא שאל. ״אפשר להבין שאתה רחוק ממנו, אפילו מאוד רחוק.״ איך הוא יודע לעזאזל?
הוא ראה את הבעת הבלבול על פניי וגיחך. ״המבטא שלך מסגיר הכל.״ הנהנתי, אבל מיד התחלתי להתכחש. ״אני לא מתגעגע אליו.״ אני עזבתי אותו. החזרתי לעצמי.
״שקרן.״ שוב הגיחוך הזה, אני עד כדיי כך קל לקריאה? ״אוקי, כן, אני כן מתגעגע אליו, טוב לך עכשיו?״ הרמתי את קולי והוא רק פלט צחקוק. ״כן.״ אמר ומיד פנה לנושא הבא, ״כמה זמן אתה כבר פה?״
״שלושה חודשים.״ עניתי לא חושב אפילו כי אני סופר כל יום. ״הזמן לא מרפא את הכל.״ הוא הודיע לי. ״לפעמים הוא רק עושה את הפעולה ההפוכה.״
״תחזור אליו.״ אמר, כאילו זה הדבר הכי פשוט וברור בעולם.
״לא, הוא התגבר עליי כבר ואני הייתי צריך קצת הפסקה.״
״וקיבלת את ההפסקה שלך ועכשיו היא נגמרה, אני רואה שהדבר היחיד שאתה צריך זה מישהו שיגיד לך שאתה עושה טעות ואתה כבר על המטוס הביתה, אז יאללה ללכת לארוז.״ הוא התכוון לעזוב כשאני עצרתי אותו. ״מספר?״ שאלתי, הוא יודע למה אני מתכוון.
״ברור.״ צחק והוציא את העט מהפנקס שהיה לו כדי לקחת את הזמנות של האנשים. הוא תלש את הדף עליו כתב את מספרו והניח אותו על השולחן.
״נדבר.״