Trapped (boy x boy)

פרק 3

מטרה:
65 הצבעות
27 תגובות
❤

פרק 3
״אז.. אני בחצי הזה ואתה בחצי השני?״ שאלתי, לא רוצה להיות יותר מדי קרוב אליו.
אני לא רוצה לדעת מה יקרה אם נהיה קרובים, רק שנינו במקום ריק.
הוא הניד בראשו.
״לא. אני לא מסכים לזה וזה לא יקרה.״ הוא קבע.
״סליחה? אז מה אדוני הנכבד מציע?״ שאלתי אותו בזלזול. הוא התחיל לעצבן אותי. מה לעזאזל החרא הזה חושב לעצמו?
זה שאני חדש בבית ספר לא אומר כלום, הוא לא יכול לשלוט עלי, לא כמו שהוא שולט פה על כל התלמידים.
הוא התקרב אלי, מרים את ראשי באצבעותיו.
״אני אוהב שאתה מתעצבן.. זה כל כך חמוד.״
מה?
הרחקתי אותו ממני בכוח. למה?
א. הוא לא יתנהג אלי בחוסר שוויון, גם לי מותר לבחור, זו מדינה חופשית.
ב. רציתי לנשק אותו באותו רגע.
ג. אני מטומטם בגלל סיבה ב.
״למה אני לא מצליח להבין אותך?״ הוא מלמל לעצמו, כנראה חשב שאני לא שומע.
אבל אני דווקא שמעתי. טוב מאוד.
״כי אולי אני לא כמו כל השפוטים שלך פה.״ עניתי לשאלה שהוא שאל את עצמו.
הוא הפנה את ראשו לכיווני, בלבול ניכר בפניו.
״סליחה?״הוא שאל, לא רגיל שמתייחסים אליו בזלזול.
יופי.. אז כדאי שיתחיל להתרגל.
״מה ששמעת.. אני לא כמו כל הכלבלבים השפוטים האלה שנצמדים לך לרגליים.״
ניצוץ של כעס עלה בו לרגע, ואז שעשוע חילחל לעיניו.
״הרגליים שלי לא מספיק סקסיות בשבילך?״
״לא.״ שקר.
״זה לא נחמד פאפי (תרגום=כלבלב באנגלית)..״
הוא עצבן אותי כל כך שנהייתי אדום.
״למה אתה אדום?״ הוא שאל, מחזיק את צחוקו.
אולי זה לא היה חכם כל כך להשאר פה.
״אני בצד הזה.״ התעלמתי משאלתו המעצבנת והתחלתי לנקות, מקרצף את קירות הקפיטריה, מרים כדורי בשר מהרצפה, מסדר את הכיסאות מסביב לשולחנות.
התכופפתי כדי להרים נייר מהרצפה. כנראה שזו לא הייתה רק מלחמת אוכל.
שמעתי את ג׳ייס מזיז דברים, מנקה, עד שפתאום עצר.
למה הוא עצר אני לא יודע ולא אכפת לי, כשבאתי להתיישר וללכת לפח לזרוק את הנייר ג׳ייס נעמד מאחורי ותפס אותי, לא מאפשר לי לזוז.
״אני אוהב את התחת שלך, במיוחד שהוא ככה באוויר.״
התיישרתי.
״תפסיק ג׳ייס, תתרחק.״
״למה..? תראה איזה חמוד אתה.״ אני חמוד בזמן שאתה מתנשק עם מישהו אחר.
״טוב ג׳ייס, אני סיימתי פה... ורק שתדע הומופובים לא ממש אוהבים הומואים.״ יצאתי מהקפיטריה.
נראה לי שבית הספר הופך אותי לדרמטי, כמו באיזה סרט.
או ספר.
~~
השיעורים עברו מהר וכבר הגעתי הביתה, פותח את הדלת באגרסיביות, זורק את התיק ליד הכניסה ונשכב על הספה.
הבית שלי מבולגן. תמיד ויותר מדי.
למה? כי אין לי כוח לסדר ואין אף אחד שיעיר לי על זה.
ההורים שלי כל הזמן בחו״ל, ביזנס טריפס, פגישות, ישיבות וגם סתם חופשות.
לא באמת אכפת להם ממני, הם תמיד באים ליום ואז הולכים, אני מכין לעצמי את האוכל, קונה הכל, עובד לעצמי.
אני שונא אותם.
הטלפון צלצל.
מה? ממתי הטלפון בבית מצלצל? אף אחד לא יודע אותו וגם לא צריך לדעת.
טוב, אף אחד חוץ מההורים הנוראים שלי.
״הלו?״ הרמתי את הטלפון.
״שלום ריאן.״
גלגלתי את עיני. ״היי אבא.״
מה קרה שהוא החליט להתקשר עכשיו?
״אני ואמא נבוא אליך בעוד כמה ימים!״ הוא נשמע שמח, אבל זה לא היה אמין. אני יודע שהוא מזייף שמחה.
אני לא רוצה שהם יבואו! אני תמיד עובד קשה כדי שהכל יהיה בסדר והם יראו איזה בן טוב יש להם.
בימים לפני שהם באים אני נראה נורא, כאילו אני מת מעייפות, בימים שאחרי אני נראה נורא אבל זה בגלל שרבתי איתם והם מאוכזבים ממני.
אני שונא אותם.
״יופי אבא! איזה כיף!״ שיט.. הולכים לעבור עלי ימים נוראים, עדיף כבר שהם לא יבואו.
״אני שמח שאתה שמח.״ הוא אמר ועם זאת ניתק.
ואו כנראה שאני מזייף מצויין.
טוב נו.. שנים של ניסיון.