Trapped (boy x boy)

פרק 16

עוד מעט פסח חברים!!!! חופשה נעימה.
--
פרק 16
כבר התמקמתי בבית המלון שאותו שכרתי עם כספי הירושה שלי לתקופה של 6 חודשים, מצאתי בית קפה נחמד למלצר בו, אבי הכיר את המנהל והמנהל הנחמד עזר לי בהתמקמות. כרגע אני לא לומד בבית ספר, אבל בקרוב ארשם לאיזה בית ספר עליו המנהל המליץ. אני כרגע נמצא באנגליה, מקום רחוק מספיק מחיי בארצות הברית, חוץ מזה שמדברים פה עם מבטא מוזר, אני יכול להבין את הכל.
התחלתי לשקוע בעצמי לאחרונה, אף אחד כאן לא מתעניין בשלומי, כל אחד ממהר למקום אחר וכולם קרים אחד לשני.
ניגבתי את השולחן המלוכלך האחרון, קווים ראשונים של אור כבר תלויים בשמיים, חבל שאין כאלה בלב שלי. אני עצוב, אפילו חברים שלי מהעבודה שמו לב, למרות שהם לא מכירים אותי יותר מחודש. החיוך התמידי שהיה על פניי לא נראה עוד, רזיתי, לא הקשבתי לג׳ייס, למרות שאני יודע שהייתי צריך.
בית הקפה בו עבדתי היה שומם, ביקשו ממני לסגור כי לכל שאר המלצרים היה בית ספר. כן, כולם פה צעירים.
אני עייף בעיקר, רוב היום אני מנקה, מסדר, שוטף כלים ומגיש ארוחות לאנשים שנראו חשובים. היום אני בן שבע עשרה ואף אחד לא כאן כדי לחגוג איתי. וזה צרב, כמה שזה צרב. חיכיתי לטלפון מההורים שלי, שיודיעו כי יוכלו להגיע רק ליום אחד ואז יצטרכו לטוס בחזרה למקסיקו, אבל שיחת הטלפון המיוחלת לא הגיעה ואני חזרתי בראשי על המשפט ״מטומטם, הם בחיים לא יחזרו.״
יותר מכל התגעגעתי לג׳ייס, לכל חלק בו, מה הייתי נותן אם היה פה איתי אתם שואלים? את כל העולם. אבל זו בעיה, כי אני יודע שהוא לא איתי יותר. אני עוקב אחריו ברשתות החברתיות, אפילו אם לא ידע מכך, ואני רואה כמה הוא והילד מהקפיטריה שמחים ביחד.
אני נועל את בית הקפה אחרי שהרמתי את כל הכסאות בו ומדליק את הטלפון שלי. תמונה חדשה של ג׳ייס וההוא עולה על מסכי והחיוך הכובש והשובב של ג׳ייס קורן אליי מתוכו. ליבי מתכווץ מחרטה. למה הייתי צריך לעזוב?
את דרכי לביתי כבר למדתי בעל פה, בהתחלה התבלבלתי כי רחובות לונדון מסובכים, מתבלבלים לי בראש, בדיוק כמו הרגשות שלי. אני כבר לא יודע מה אני, לא שאי פעם ידעתי. ג׳סי באה לבקר אותי כבר פעם אחת, היא דחפה אותי לחזור לג׳ייס ולא הפסיקה להגיד כמה הוא היה חשוב לי. כאילו לא ידעתי זאת בעצמי. אבל את מה שנעשה אין להשיב וחוץ מזה נוח לי פה בלונדון, לא מזכיר יותר מדיי את הבית.
כיביתי את הטלפון שבו בהיתי בעוד אני הולך במשך יותר מחמש דקות ונאנחתי. אנשים מעטים חלפו מסביבי, לא מוציאים את עיניהם מהמכשיר המקולל הנקרא טלפון, דרכו אני רואה את ג׳ייס. התיירים אכן מסתכלים סביבם וכך מאוד קל לזהות אותם, ההתלהבות בעיניהם נראת לעין והמכשירים המקוללים אותם הם מוציאים כדי לצלם את הסביבה מסגירים אותם סופית.
אני עוצר באחד מהסופרים הענקיים שנמצאים בכל מקום, שוקל ירקות ופירות, מוצא שמפו מוזל והולך לכיוון הקופאית. מבטאה הכבד עושה את דרכו מפיה, דרך הקפוצ׳ון שעוטף את אחורי ראשי, עד לאוזניי שנהנות מהמבטא הזר והשונה. אני רק מהנהן או משקשק בראשי מספר פעמים כאשר דיברה, לפי הצורך, אוסף את המצרכים שכללו חבילת מסטיקים, שמפו קטן, שני מלפפונים ושתי עגבניות שהיו קטנות במיוחד ויוצא מהחנות.
אני אוהב מוזיקה, בעיקר באוזניות, היא לוקחת אותך למקום אחר, לאן שהאומן ביקש לקחת אותך כאשר כתב את השיר, ולכן אני דוחף את שני חלקיקי המתכת העטופות בפלסטיק לאוזניי ומפעיל שיר רגוע הנותן לתחושת הבוקר באנגליה משמעות אחרת.
אנשים מתחילים לצאת מבתיהם, ממלאים את הרחובות בדיבורים ורעשים שאני כרגע לא שומע ומוקיר תודה לאיש אשר המציא את האוזניות. הבתים בלונדון יפים, מעוצבים בצורתם הקדומה ומושכת העין, הפארקים הגדולים הנמצאים באקראי ברחבי לונדון מאזנים בין הטבע לעיר. הדרך למלון בו אני שוהה יכולה להיות קצרה, אך גם כך אין לי מה לעשות ואני מעדיף להתהלך בפארק, אז זה מה שאני עושה כל בוקר וערב בדרך לעבודתי ובחזרה.
אני עוצר ליד ספסל קטן המשקיף לכיוון האגם הקטן שנראה מלאכותי, אך יפה במיוחד, מניח את שקיות הסופר לצד רגליי, לא מפחד מטיפות הטל הקטנות שנמצאות בכל מקום ומרשה לעצמי להתרטב. אני שומע צעקות של שני גברים בעליי אותו מבטא כבד של הקופאית מצידי הימני, עוברות את מחסום האוזניות. אני תולש את האוזניות מאוזניי ומפנה את ראשי לכיוון הדיבורים. שני הגברים כורתים עץ גדול ויפה שנגע במים וזה מרגיז אותי, אבל במקום לעשות משהו כנגד המעשה אני פשוט קם, דוחף את מחסומיי הרעשים לאוזניי, תופס בשקיותיי וממשיך את דרכי לכיוון בית המלון.
ההוטל הקטן בו אני שוהה נחמד ושקט, בדיוק מה שאני צריך. רחוק מכל הדרמות. הוא מעוצב בטוב טעם, גילופי עץ נמצאים כמעט בכל מקום, ואותו מנהלת אישה נחמדה וזקנה שגם אותה הכירו ההורים לי במסעם המתמשך. היא הייתה עצובה לשמוע על אבדותיי ומיד אירגנו לי חדר ולקחה ממני סכום זעום על השהיה.
התיישבתי על הכורסא בחדר הקטן, מדליק את הטלוויזיה ותולש את האוזניות מאוזניי, כמובן לא שוכח לשים חלק מהמצרכים במקרר לפני כן. לונדון השרתה עליי מין הרגשה של בועה, סרט קטן, לא חשוב ונשכח שנקרא החיים שלי. לא הרגשתי שאני צריך דרמות, אבל היה חסר לי קצת אקשן, החודש האחרון היה מין מסכה שלקחה ממני את כל הכאב, על ג׳ייס וההורים שלי, אך לא באמת שיחררתי ממנו, הוא היה אצור בי ודחוק לפינה קטנה בתוך הלב. פינה שאני מקווה שהיא עזובה עכשיו.
אני צריך לשחרר קצת, אני בלונדון למען השם.