⚽️Player⚽️

פרק 10

-נקודת מבט עלמה-
״א-אני לא יודעת, אני לא ראיתי אותו במצבים כאלה בחיים.״ אמרתי, ״את צריכה ללכת! הוא צריך אותך!״ בר אמרה לי ומשכה בידי, ״די בר! אני מפחדת״ אמרתי, ״אני אבוא איתך!״

מפה לשם, אני ובר מחוץ לדירה של דניאל ואני כלכך מפחדת!, ״קדימה!״ בר אמרה ופתחה את הדלת, ״אמאאא, אני רוצה את אמאא״ שמעתי את דניאל צורח, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ״דניאל?״ שאלתי יותר מאשר אמרתי, ״עלמה? שלי?״ הוא שאל מחפש אותי בעיניו, ״היי דני״ אמרתי בשקט והוא קם לעברי, מועד מעט בדרך ואז כשהוא הגיע אליי הוא הסתער עליי בחיבוק, ״הכל בסדר דני, אני פה״ אמרתי תוך כדי החיבוק, ״שהלכת, אני הרגשתי כלכך חרא״ הוא אמר ואני חושבת שהוא בכה, ״בסדר, אני כאן עכשיו״ אמרתי והוא חיזק את החיבוק שלו, בר ודור הבינו את המסר ויצאו מהדירה, ״דני? אולי תיכנס להתקלח?״ שאלתי, ״את לא תברחי?״ הוא שאל בשקט, ״לא, אני מבטיחה״ אמרתי והוא הנהנן והתקדמתי איתו למקלחת, בנתיים שהוא התקלח הכנתי לו שניצל וספגטי, אני מקווה שהוא אוהב.

-נקודת מבט דניאל-
יצאתי מהמקלחת, קצת יותר פיקח מקודם, ״היי״ אמרתי לעלמה וגירדתי בעורפי, ״אתה בסדר?״ היא שאלה, ״כן, אני חושב״ אמרתי, ״תאכל״ היא אמרה החוותה את פנייה לעבר הסיר וצלחת השניצלים שבמטבח, ״תודה״ אמרתי והתיישבתי בפינת האוכל.

״אני הולכת״ עלמה אמרה, ״לא!״ אמרתי מיד, מפחד שהיא באה רק להרגיע אותי ועכשיו היא תלך ולא תחזור, ״אני אחזור דניאל, אנחנו נדבר על מה שקרה בנינו״ היא אמרה והנהנתי בלית ברירה למרות שלא רציתי להישאר לבד, בלעדיה.

-נקודת מבט עלמה-
״נו? איך היה?״ בר שאלה איך שנכנסתי לבית, ״בסדר, הוא התקלח והכנתי לו אוכל וזהו״ אמרתי, ״לא השלמתם??״ היא שאלה בהלם, ״לא״ אמרתי ועליתי לחדר, הוצאתי את היומן מלוח הדמקה שנמצא בחדרי, אף אחד לא יודע שאני כותבת ביומן, אני כותבת יומן מאז כיתה ח', ישבתי וכתבתי כל מה שעבר עליי בשבוע האחרון, האמת שהתחלתי להזניח את היומן שלי, לפעמים אני לא כותבת בו, אני רק יושבת וקוראת את הסיפורים שכתבתי בו ואת הדברים שחויתי בערך מאז הגיל שהתחלתי להתבגר, סיפרתי פה על הנשיקה הראשונה שהייתה עם דין מלך השכבה, רק שהוא נישק אותי כדי שהמנהל שחיפש אחריו בכל בית ספר לא יזהה שזה הוא, יום אחרי הוא שכח מזה כאילו הייתי אוויר, אילו רק היה יודע שהוא לקח ממני משהו שמאוד חשוב לכל ילדה, סיפרתי על הפעם הראשונה שהשעו אותי מבית ספר, זה היה הפעם ההיא שהתעצבנתי כלכך שפשוט ירקתי כל המורה, אני לא הילדה הכי אמיצה שיש אבל כשמעצבנים אותי פורץ ממני משהו שני בעצמי בקושי מכירה, כתבתי גם ביום אחרי התאונה של ההורים שלי, כתבתי גם על יואב, יואב היה הידיד הכי טוב שלי, הוא נסע עם ההורים שלי למקסיקו ולא טרח לשלוח הודעות ולעדכן מתי יחזור או אם בכלל, היומן הזה הוא כל החיים שלי בערך.

שמעתי קול התעטשות תוך כדי שישנתי וקמתי בבהלה, ״סליחה! לא התכוונתי להבהיל אותך״ דניאל אמר מהר כששם לב שנבהלתי, ״מה אתה עושה כאן? אמצע הלילה״ אמרתי, ״אמ, חיכיתי שתתעוררי, רציתי שנפתור את הבעיות שלנו״ הוא אמר, ״יכולת לחכות לבוקר״ אמרתי, ״לא נרדמתי״ הוא אמר, ״אוקיי, אז תקשיב! אני שונאת שמחליטים לי מה ללבוש, עם מי לצאת, מי ילווה אותי לבית, יותר מזה! אתה צריך להיות לצידי! לא להתנהג כמו ילד קטן עם סטצנות קנאה, אני אומרת לה שהיא פאקינג ירדה עליי מול הכיתה ומה שאכפת לך זה שדביר ליווה!״ אמרתי ושיחררתי נשימה שהחזקתי לאורך כל המשפטים שאמרתי, ״אני מצטער״ הוא אמר ופתר הכל, הוא אמור להתווכח איתי אבל!, ״מה?״ שאלתי, ״מה מה? אמרתי שאני מצטער״ הוא אמר, ״אוף! בסדר, בסרטים זה נמשך יותר זמן״ אמרתי והוא צחק, ״אני אוהב אותך פשוט״ הוא אמר ונישק את שפתיי, ״גם אני אוהבת אותך״ אמרתי בשקט, ״אני שמח שפתרנו את זה״ הוא אמר, ״גם אני״ אמרתי.