אלבוס סוורוס פוטר

פרק 19

נקודת מבט אלבוס:
התעוררתי, הייתי קשור לעמוד ולידי עמד סקורפיוס כבר ער, הוא היה שקוע במחשבות אבל כשהסתכלתי עליו הוא שם לב אליי..
"תשמע, מצבנו לא טוב, תפסו אותנו"
הוא אמר וראיתי שהוא מודאג..
"באמת? לא שמתי לב.." עניתי בסרקזם.
הסתכלתי סביב וראיתי את חמשת אוכלי המוות...
עכשיו נזכרתי מי הם, אבא סיפר לי על אוכלי המוות שלא מתו, אלה היו:
אוגוסטוס רוקווד,אנטונין דולוחוב, וולדון מקנייר והאחים קארו: אלקטו קארו ואמיקוס קארו.
היה כמובן גם את המאלפויים, אבל הם עברו לצד הנכון ו.. מתו.
הם עבדו על משהו מעל שולחן.
"תשמע, אנחנו חייבים לפעול, כי... מתכננים לנו הפתעה."
הוא אמר בפחד גלוי..
"מה?" שאלתי
ואז הוא הסביר לי את מה שהאוכל מוות אמר לו..
"לפעול? אין לנו אפילו תכנית" אמרתי בפחד.
"אל תדאג, כבר חשבתי על משהו.. זה לא ממש תכנית, אבל לפחות משהו"
הוא אמר.
הסתכלתי עליו בהערצה, הוא פשוט מושלם, הוא גם חכם וגם נחמד וגם אממ... יפה.
הבטן שלי התהפכה כשהסתכלתי עליו.. תווי הפנים שלו היו מתוחים, אבל כל כך יפים.
התעשקתי מהר ואמרתי "אוקיי, מה התכנית?"
הוא אמר לי מה אפשר לעשות..
"אנחנו עושים את זה" אמרתי בהחלטיות וראיתי שהוא מסתכל עליי, יכול להיות שבתשוקה?
"סלח לי, רוקווד" אמרתי כאילו באגביות, "תוכל לתת לנו קצת פרטיות לפני שנמות?" אני מודה שזה לא נשמע אגבי, אבל ניסינו.
הוא הסתובב אליי, "נראה שפוטר התעורר.. ואני חושב שתקבל פרטיות עם החבר שלך-"
הסמקתי והוא המשיך,
"כשאנחנו נלך להביא את ההפתעה- " לפתע שמענו רעש מבחוץ, אלה היו דפיקות על החלון.
"אני חושב שההפתעה הגיעה, בואו חברה"
וכל האוכלי מוות יצאו מהחדר והשאירו אותנו לבדנו קשורים.
"חייבים לפעול במהירות, השרביט אצלך?" שאלתי בקוצר רוח, למרות שידעתי שהסיכויים קלושים.
"לא."
הרגשתי משהו בכיס שלי ונדהמתי, אין מצב שהשרביט אצלי.
"אני חושב שיש לי"
אמרתי בתדהמה. "תנס להוציא מהכיס שלי, הידיים שלך יותר קרובות"
כיוון שהיינו קשורים לאותו עמוד הוא יכל להגיע לשרביט שלי, רק שהם היו קשורות חזק. הוא ניסה להזיז אותם והם התחכחו בידיים שלי והרגשתי פרפרים בבטן..
ראיתי בפניו של סקורפיוס עווית כאב כשהצליח להכניס את ידו לכיסי ולבסוף הוציא את השרביט אבל אז שמענו קולות מבחוץ..
הבנתי שאין ברירה, "תשתחרר, תתחבא, אחרי זה תבוא להציל אותי!" "הוא הסתכל עליי וענה מייד, "לא! אני מעדיף למות!" הקולות כבר היו ממש קרובים, "לך! בבקשה! אני אסתדר, רק תברח, תתחבא בבית ותגבש תכנית, אני אחכה לך!" שמעתי את הקול של האוכלי מוות הקרבים, "רוץ!" כבר נלחצתי.
הוא הסתכל עליי בכאב פעם אחרונה והשתחרר-