*לא בדוק*
*
אני מנערת את ידיי בעצבנות, מתהלכת הלוך ושוב מול דלת הבית, חושבת על מה שעומד לקרות כעת.
הגיע הזמן לפגוש את אחותי הקטנה, ואני לא יכולה שלא לחשוב על המקרה הגרוע ביותר.
מה יקרה אם היא לא תרצה לבוא איתי? תפחד ממני? לא תבין מאיפה לעזאזל הגעתי פתאום ואיפה הייתי כל השנים הללו, משאירה אותה לבדה? היא אומנם הייתה בת ארבע, אבל איזה ילד לא זוכר שננטש בילדותו?
אני נושמת אוויר ומוציאה אותו באיטיות. לא, אסור לי לחשוב על כך עכשיו, לא כשאני כל כך קרובה אליה.
אני אוזרת אומץ לבסוף ודופקת על הדלת, מחכה כמה רגעים. כשאף אחד לא מגיע לפתוח את הדלת אני מצלצלת בפעמון וליבי מחסיר פעימה כשאני שומעת מישהי צועקת, "רק רגע!" זזה גם צעדים אחורה ותופסת במעקה לידי, כאילו זה ימנע ממני לברוח.
את הדלת פותח אישה מבוגרת, שיערות שיבה כבר תפסו את מקומן של השיער הצעיר שהיה לה. היא מסתכלת עליי כמה רגעים, "כן?" היא שואלת. אני תוהה אם ראתה דמיון ביני לבין אחותי, ואם ידעה שאני מגיעה היום. כבר סידרתי את הכל עם משרד הרווחה, והם כמעט ולא אשרו לי לקחת אותה. בעזרתה של חברה קרובה מפעם של אימי שעבדה שם, הכל הסתדר. היא אמרה להם שהיא זו שתיקח אותה, ועד שאהיה מספיק בוגרת כך נמשיך לספר להם. בביקורים שיעשו אקרא לה בכל פעם.
"שלום, קוראים לי טרוי אנליס, באתי לקחת את לולה לבית החדש שלה. אמרו לך שאני באה?" אני שואלת, משפשפת את ידיי זו בזו.
היא ממצמצת, "כן, אמרו לי," אני מחייכת אליה, "מעולה, איפה היא?" האישה נראית מבולבלת, מסתכלת אחורה לתוך ביתה.
"באו לקחת אותה כבר," היא מנחיתה לפתע. החיוך שלי יורד בבת אחת, והבעה מבולבלת עולה גם על פניי. "מה זאת אומרת?" אני מצליחה להוציא מפי לאחר כמה רגעים, מנסה להבין.
"מישהי ממשרד הרווחה הגיעה ולקחה אותה, הראתה לי מסמכים והכל." אני מרימה את המסמכים שהיו בידיי. "אלו המסמכים..." אני מלמלת לעצמי, והאישה מסתכלת עליהם בהפתעה.
"כן, אלו המסמכים שהראתה לי," היא נראתה חרדה, מה שתאם גם להרגשתי.
מי לעזאזל לקח את אחותי הקטנה?
~*~*~
באותו הערב אני לא מרגישה בנוח להשאיר את לולה לבד כדי לחזור אל ביתה של אן, ומחליטה להישאר ולוותר על החקירה הקטנה שלי. אם אן הייתה רוצה לשתף אותי במשהו היא הייתה עושה זאת.
אני מסתכלת על אחותי הקטנה והישנה, עוברת על סדר האירועים המשונה.
לא רק שלולה כמעט נעלמה לי, אלא שגם לא היה ברור לי כיצד הדבר קרה אם לא היה אדם שהכריח אותה לבוא איתו. אם מישהו זר היה מנסה לקחת אותה, כל מה שהייתה צריכה לעשות זה לצרוח. זה היה מושך את תשומת הלב של ההמון, והזר היה בורח כמעט ומיד.
YOU ARE READING
The Girl Who Waited (2)-הוקפא
Teen Fictionספר שני מתוך סדרת "המלאכים והמיועדים" ~ טרוי אנליס בת העשרים לא מחכה למישהו שיבוא להציל אותה. עם אחות בת שבע, ללא הורים או משפחה, הגיוני בהחלט שלא תחכה. היא צריכה לפרנס את אחותה ואת עצמה, ולדאוג שהילדות שלה לא...
